<h1>רבינו יהונתן מלוניל על קידושין</h1>
<h2>דף ב.</h2>
מתני'. האשה נקנית בשלשה דרכים. כלומר האשה נקנית לבעלה להצריכה ממנו גט בשלש דרכים אלו דמפרש ואזיל. והאי שלש לשון נקבה הוא. ובגמרא בעי אמאי תני לשון נקבה. וקונה את עצמה. כלומר להיות ברשותה להנשא לכל מי שתרצה. בכסף. כגון נתן לה כסף או שוה כסף ואמר הרי את מקודשת לי בכסף זה. בשטר. כגון שכתב לה על הנייר אע"פ שאין בו שוה פרוטה הרי את מקודשת לי. שאם היה שוה פרוטה היינו כסף. ובביאה. כגון שבא עליה ואמר התקדשי לי בביאה זו. וכולהו יליף להו מקראי, כסף מכי יקח איש אשה, ואשכחן דאיקרי כסף דכתיב כסף השדה קח ממני. ביאה דכתיב ובעלה. שטר מויצאה והיתה, איתקש הויה ליציאה מה יציאה בשטר דכתיב ספר כריתות אף הויה בשטר. ומניינא דרישא דקתני שלש למעוטי חליפין, דאשה אינה נקנית בחליפין דהיינו קנין לפי שהאשה אינה נקנית אלא בשוה פרוטה וקנין איתיה בפחות משוה פרוטה (דתנן) [דתניא (י"ג ע"א)] קונין בכלי ואע"פ שאין בו שוה פרוטה. ומניינא דסיפא למעוטי מחליצה, אע"ג דמהניא ליבמה להתירה לעלמא, אבל באשה דעלמא לא מהניא דכתיב ספר כריתות ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה. גט. דכתיב וכתב לה ספר כריתות. ובמיתת הבעל. דכתיב או כי ימות.
בית שמאי אומרים בדינר ובשוה דינר. מפרש בגמרא [י"ב ע"א] דכל כסף האמור [בתורה] כסף צורי, דהיינו ששה מעין כסף. בפרוטה ובשוה פרוטה. פרוטה היא של נחשת ואיסר האיטלקי הוא של כסף, (ודמיין אפרוטות) [ודמיהן ח' פרוטות]. ולזה החשבון יש בדינר קצ"ב פרוטות, דתניא [שם] שש מעה כסף דינר, מעה שני פונדיונין, פונדיון שני איסרין. נמצא כ"ד איסרין יש בדינר, ושמונה פעמים כ"ד הן קצ"ב פרוטות. והיבמה. נקנית לבעלה להיות כאשתו לכל דבר, שאם בא לגרשה אחרי כן אינה צריכה ממנו חליצה כי אם גט. בביאה. דכתיב יבמה יבא עליה. אבל שטר וכסף אין מועילין לה מן התורה, אלא מדרבנן הוא דתקון דמהני בה מאמר כדאמרינן ביבמות [נ' ע"א]. אבל אינו גומר בה להיות יורשה ומטמא לה ולפטור אותה מן החליצה, אלא לפוסלה על שאר האחין. והא דלא תני דרכים ביבמה, משום דלא איצטריך דאדרכים דשאר אשה קאי, כלומר היבמה נקנית ליבמה באחת מאותן שלש דרכים שקונין באשה וקונה את עצמה בדומה לאותן שתי דרכים שקונין שאר נשים לעצמן דהיינו מיתת היבם וחליצה.
<h2>דף ב:</h2>
גמרא. האיש קונה. כלומר וניתני הכא האיש קונה, כדתניא באידך פירקין [מ"א ע"א], כלישנא דרבנן האיש מקדש. ומשני אי תנא האיש קונה הוה אמינא אפילו בעל כרחה ליקני, אם נתרצתה אחר כך לקבל הקידושין. תנא האשה נקנית מדעתה אין בעל כרחה לא, דבעינן שיכתב שטר, דהיינו הרי את מקודשת לי, מדעתה.
<h2>דף ג.</h2>
מניינא דרישא. האשה נקנית בשלשה דרכים. למעוטי חליפין. קנין סודר, כקנין חליפין ומטלטלין, דכתיב שלף איש נעלו ונתן לרעהו, דהיינו בכליו של קונה. חליפין איתנהו בפחות מש"פ. דקיימא לן בפרק הזהב [ב"מ מ"ז ע"א] קונין בכלי ואע"פ שאין בו ש"פ.
<h2>דף ג:</h2>
לא מקניא נפשה. דגנאי הוא לה. הילכך בטיל להו תורת חליפין בקידושין ואפילו בכלי שיש בו ש"פ אי יהיב ליה בתורת חליפין, עד דיהיב לה הכלי לשום כסף ויאמר לה התקדשי לי בכלי זה. למעוטי חליצה. כלומר אם חלצה לבעלה אינה ניתרת לעלמא.
אין כסף לאדון זה. כלומר שיוצאה ממנו אין לו כסף אלא יוצאה בסימנין, אבל יש כסף לאדון אחר שיוצאה ממנו, דהיינו האב שיוצאה מידו כשמקדשה לאחר, שאינה ברשות האב לגבי הפרת נדרים לגמרי אלא הארוס מפר לה גם הוא כדתנן [נדרים ס"ה ע"ב] נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין את נדריה. וביציאה זו יש בה כסף, ש"מ שהיא מתקדשת בכסף, ואותו כסף קידושין ראוי לאביה ולא לעצמה.
<h2>דף ה:</h2>
נתן לה הכסף ואמר לה הרי את מקודשת לי. בזה הכסף. מקודשת, דהא זהו דרך קיחה שהלוקח נותן הכסף ונותן לו את השדה. אבל היא שנתנה לבעל ואמרה לו. כלומר אפילו תאמר האשה עצמה הריני מקודשת לך באלו. אינה מקודשת. דבעינן כי יקח איש אשה ולא שתיקח את עצמה. וכן אם נתנה היא ואמר הוא לא הוו קדושי. ודוקא באדם שאינו חשוב, אבל באדם חשוב הוו קדושי, דבההיא הנאה דמקבל מינה דאיידי דהות יהבת דינר או סלע לכל אדם שידבר עליה שירצה לקבל ממנה מתנה נמצאת באותו דינר מתקדשת לו. ואם נתן הוא לה ש"פ ואיהי אמרה לו הריני מקודשת לך בפרוטה זו, ספיקא דרבנן היא אי דמי לכי יקח איש אשה, שהרי נתן הוא, או דילמא כיון דאמרה היא דמי לכי תלקח אשה לאיש. הילכך חיישינן לאותן קידושין וצריכא גט. ואם בא אחר וקדשה צריכא גט נמי מיניה.
בקדושין וכו' הרי את מקודשת לי. דהיינו כי יקח איש אשה באיזו משלש לשונות הללו. הריני אישך וכו' אינה מקודשת. אע"פ שנתן הוא ואמר הוא, דבעינן כי יקח איש אשה ולא שיקיח את עצמו. אין כאן בית מיחוש. כלומר אף לפוסלה מן הכהונה אם היה בעלה כהן, דאפילו ריח הגט אין בו, דהא כתיב ושלחה ולא שישלח את עצמו, דאטו צריך לשלח, וכי אינו יכול לישא כמה נשים אם ירצה.
<h2>דף ו.</h2>
ולא פירש. כלומר שנתן לה כסף בשתיקה ולא אמר לה התקדשי לי באלו. ר' יוסי אומר דיו. דכיון שהיה מדבר עמה על עסקי קדושיה בודאי על מנת כן נתן לה והיא על מנת כן קבלה ולא לשם פקדון ומתנה. ר' יהודה אומר צריך לפרש. אע"פ שמדבר עמה על עסקי קדושיה. והוא שעסוקין באותו ענין. כלומר שאפילו ר' יוסי לא אמר אלא במדבר עמה על עסקי קדושיה עד שעת נתינה, אבל אם דלגו מענין לענין עד שפסקו מלדבר בקדושין עצמם אע"פ שמדברים בדברים אחרים שהן צרכי זווגם כגון [כמה] יש לך נדוניא אי נמי כמה שדות יש לך שתוכלי להתפרנס (שניכם) [שנינו], ואפילו הכי ר' יוסי מודה שצריך לפרש.
<h2>דף ו:</h2>
לא צריכא דארווח לה. ואמר התקדשי לי בהנאה זו שאת היית נותנת פרוטה לשום אדם שיפייסני על כך, ואם פירש כך מקודשת. דאותה מלוה להוצאה ניתנה. כלומר אע"פ שהיא בעין בתיבתו, כאילו אינה בעין חשבינן לה. לפי שדרך העולם לקנות באשראי מזה סלע ומזה י' סלעים, ולבסוף הוא לוה מנה כדי לפרוע את כל אשראי. הילכך אע"פ שלא פרע לכל א' וא' מה שהוא חייב להם כמי שפרע דמי כיון שלוה אותם על מנת [כן]. [לשון הרי"ף מלקמן י"ט ע"א] המקדש במלוה שיש עליה משכון. כלומר משכון דאחרים. מקודשת. דסבירא לן דבעל חוב קונה משכון, כדר' יצחק [לקמן ח' ע"ב] דא"ר יצחק מנין לבעל חוב שקונה משכון שנאמר [דברים כ"ד] ולך תהיה צדקה אם אינו קונה צדקה מנין מכאן לב"ח שקונה משכון.
במכר לא קנה. כגון קרקע שהוא נקנה בכסף, ואינו נקנה בכך דלאו מידי יהב ליה. בתרומה יוצא ידי נתינה. ומוכרה לכהנים והדמים שלו. ואסור לעשות כן. לפי שבשכר זה יתן לו שאר תרומותיו, והוי [האי] כהן כקונה תרומות בשכרו ומסייעו בבית הגרנות שיתנו לו תרומה, ותנן בבכורות [כ"ו ע"ב] הכהנים המסייעין בבית הגרנות אין נותנין להם תרומה ומעשר בשכרן ואם עשו כן חללו ועליהם הכתוב אומר [מלאכי ד'] שחתם ברית הלוי. מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה. ובלבד שיחזירנה לו, שאם לא החזירה לו לא הויא נתינה כלל אלא גזל בעלמא למפרע. אלא אמר רב אשי ודאי בכולהו אמר רבא דקני לבר מאשה, והאי לחליפין דמי דדרך קנין סודר שאינו מעכבו בידו אלא אוחז בו ומחזירו.
תן מנה לפלוני ואקדש אני לך. כלומר וכשנותן אומר לה התקדשי לי באלו אעשה מה שצויתני מקודשת. ואע"ג דלא מטא הנאה לידה.
<h2>דף ז.</h2>
מדין ערב. כלומר ממה שמצינו בתורה שהערב משתעבד למלוה אנו יכולין ללמוד. הילך מנה והתקדשי לפלוני. ראובן, כלומר הוא, או שלוחו אלא שמקדשה משלו, מקודשת לראובן. ואע"ג דממונא לאו משלו הוא. עבד כנעני. דתנן במתניתין [כ"ב ע"ב] וקונה את עצמו בכסף על ידי אחרים שהאחרים פודים [אותו] בממונם, והוא קונה את עצמו ויוצא לחירות. ואע"ג דלא מחסר איהו בהאי ממונא מידי. תן מנה לפלוני ואקדש אני לאותו פלוני בממון שיתן לו בשבילה. מדין שניהם. כלומר מבין שני דינים אלו של עבד כנעני ושל ערב אנו למדים. הילך מנה ואקדש אני לך. כלומר והוא קבלן ואמר לה התקדשי לי באותה הנאה שקבלתי מידך מתנה זו. באדם חשוב עסקינן. שאינו רגיל לקבל מתנות. ובההיא הנאה שתרצה זאת לתת פרוטה לאדם שיפייסנו לקבל מתנה ממנה והוא מקבל בחנם. נמצא שמהנה לה האיש בפרוטה. ובאותה פרוטה מתקדשת לו.
<h2>דף ז:</h2>
לא צריכי שומא. כלומר שישומו אותם שמאים קודם שקבלה אותם. צריכי שומא. וכיון שלא שמאום תחלה והיא קבלה קדושין מאחר אינה מקודשת לראשון, דגליא אדעתה שלא גמרה בדעתה להתקדש עד שתדע אם הם שוים חמשים כמו שאמר לה. בכל דהו. כלומר התקדשי לי בהן כמו שהן דלא פריש שומא, דהא פשיטא לה דבציר מפרוטה לא שוו. כי פליגי דאמר חמשין ושוו חמשין. ומיהו לא שמאום בקיאין קודם לכן. והלכתא שיראי לא צריכי שומא. ומקודשת לראשון ולא לשני.
<h2>דף ח.</h2>
התקדשי לי במנה. כלומר במנה שאתן ליך, ומיד טלי דינר, מקודשת מיד. ובלבד שישלים המנה לה דסברה וקבלה להתקדש לו בדינר זה מיד על מנת שישלים לה המנה אחר כך. ודוקא במנה סתם. שכיון שרואה שאינם בידו עכשיו אינה חושדת אותו שלא ישלים המנה. אבל במנה זו שהם מונחים לפניה ורואה שאינו נותן לה, סוברת שבדעתו לרמותה. הילכך אינה מקודשת כלל עד שיהיו כולן בידה. ושניהם יכולין לחזור קודם שהושלמו לה את כולן. חסר דינר. אינה מקודשת שהרי הטעה אותה. היה בו דינר רע. כלומר אבל יוצא הוא על ידי הדחק, מקודשת כיון דנפיק אגב דוחקא, ואע"פ שלא ראתה אותו אלא שנבלע בתוך המנה, דהא מנה שלם הוא.
זה אומר במנה וזה אומר במאתים. כלומר זה אומר לאשה התקדשי לי בדינר זה על מנת שאשלים לך מנה, והיא אומרת לא אתקדש לך עד שתשלים לי מאתים, והלך זה לביתו וזה לביתו. יעשו דברי האשה. כלומר ויתן לה מאתים, כלומר שגלה בדעתו שנתרצה למה שאמרה האשה מתחלה, דהיינו מאתים. וכן אם האשה תבעה את הבעל תחלה יעשו כדברי האיש דהיינו מנה. וכן לענין מקח וממכר. ומשך את הטלית הלוקח בשתיקה אחר שנתבטל המקח מתחלה.
<h2>דף ח:</h2>
מנה אין כאן משכון אין כאן. כלומר זו האשה אינה מרוצה לו בשוה כסף אלא בכסף גמור. הילכך אין זה המשכון כלום, שהרי אין המשכון גוף הכסף. במשכון דאחרים. שהרי איהי נתקדשה בגוף המשכון שהוא קנוי לו קנין הגוף, שהרי הלוה לחבירו עליו מנה, וזכה לה הבעל כל זכותו שהיה לו בה. הילכך דין הוא שתתקדש בו, דהא סברה וקבלה. משא"כ בהתקדשי במנה והניח לה משכון עליהם, שהבעל אינו מקנה לאשה כל זכותו שיש לו במשכון, אלא לפי שעה מניחו לה עד שיביא המעות שהתנה לתת לה. וגם היא לא קנתה המשכון, שהרי לא לותה כלום עליו, ואינו נעשה עליו שומר שכר. נמצא שמקודשת במה שהוא חייב לה, שאינו בעולם. זבון ההיא אמתא בפריטי. על מנת לקבל פרוטות של נחושת, ועבד כנעני נקנה בכסף. נסכא. חתיכת כסף שאינו מטבע אלא שוה כסף ואינו כסף. לסוף אייקר. ורצה המוכר לחזור. פריטי אין כאן. שהתנו לתת עליה. הילכך נסכא שהוא משכון אין כאן במקומן לקנות. שאילו נתנו הפרוטות היתה קנויה להם כדין עבד כנעני שנקנה בכסף. וגם מי שפרע לא שייך הכא, שהרי לא נעשה במכר זו שום מעשה, לא משיכה ולא מעות כלל, דמשכון זה כדברים בלא מעות חשיב.
וזרקתו לאור או לכל דבר האבד אינה מקודשת. ואע"ג דאיחייבא בהו, כיון דגליא אדעתה שאינה רוצה להתקדש בקידושין הללו. ולא אמרינן אין ודאי נתרצתה בקידושין אלו, שהרי יודעת שמתחייבת בתשלומין ובודאי קדשה עצמה בהן כדי שלא תתחייב בהן והאי דזרקה אותן לדבר האבד רצתה לבחון אותו אם הוא איש רגזן או לא, קמ"ל דלא תלינן בהכי. וכל שכן בזריקתן לפניו, שאינה מתחייבת בזריקה, ואינה מקודשת. ודוקא קידושין שזרק הבעל קידושין בחיקה והיא לא אמרה אין אלא תכף שראתה אותן בחיקה נטלתן וזרקתן לפניו או לדבר האבד. אבל אם פשטה היא ידה לקבל אותן כשאמר לה התקדשי לי באלו, או לא פשטה ידה ואמרה אין, אע"פ שזרקתן לאחר מכאן, מקודשת.
תנם לאבא או לאביך אינה מקודשת. דהכי רוצה לומר אין לך לתת מתנה זו לי אלא לקרוביך או לקרובי ולא דמי לתן מנה לפלוני ואקדש אני לך [ו' ע"ב], דהתם איהי אמרה ליה מעיקרא, אבל הכא משטה היא בו, כלומר תן מעותיך לאחרים. ואפילו באביה דמקרבא דעתה גביה אמרינן שאינה רוצה להתקדש בו כיון שלא אמרה בפירוש שיקבלם לה בשבילה. ואם אמרה תנם לאבא ולאביך שיקבלם לי, לא מיבעיא באביה דידה שסומכת בו שיעשה שליחותה, אלא אפילו באביו של בעל נמי סומכת בו. ובסיפא אשמועינן דאפילו באינשי דעלמא אם אמרה שיקבלם לה, דסמכה עלייהו וגמרה ומקניא נפשה.
תנם על גבי הסלע. כלומר משטה עליו, כלומר מה לי ולך השליכם בקרקע. ואם היה סלע שלה מקודשת. דהא חצירה הוא, וחצירו של אדם קונה לו והרי הוא כמי שקבלה בעצמה אותם. כלב שלה מקודשת. דהא בשליחותה נותנו לכלבה, ומהנה אותה בפרוטה שהיתה צריכה לקנות לו לחם בפרוטה. כלב רץ אחריה. כלומר לנשכה. מהו. מי אמרינן מציא אמרה מחייבת לאצולן, או דילמא מצי אמר לה כיון דמחייבת את לאהדורי לי מה שהוצאתי מממוני, דנהי דמחייבנא לאצילן, בחנם, אבל בהוצאתי לא, הילכך כשאמרה לו תנהו לכלב הרץ אחריה כונתה היתה להתקדש לו מיד ולא להשטות בו. תיקו. וכל תיקו דקדושין צריכה גט דהויא ספיקא דאורייתא ולחומרא. תנהו לעני אינה מקודשת. דמציא אמרה ליה כי היכי דמחייבנא אנא ליה מחייבת נמי את. ואפילו עני הסמוך עליה. כלומר שהתנדבה לו ועמד עמה כמה שנים, [אם] היתה רוצה למחות בידו שוב לא יכנס לביתה ויהיה מוטל על אחרים. כמו כן נימא כשאמרה לו תנהו לעני זה באותה שעה נתנה לו רשות לצאת מביתה. ולעולם לא רצתה להתקדש באותו דבר.
<h2>דף ט.</h2>
חומרי. בוטונ"ש בלעז, כמו שעושין אותן של ברזל וחורזין מהן הרבה בחוט אחד ועושין מהן כמין ענק ונושאין בצואריהן למכור. חד שוכא. כלומר מלא החוט מהן. אמר לה (מאי מי) מקדשת לי. כלומר בלשון שאלה. הבא מיהבא. כפלה ללשונה. לאו כלום הוא. דרך כל מי שכופל לשונו ללשון לעג ושחוק מתכוין. (מבא) [הבא] שדי מאי. כלומר מי אמרינן כיון דלא (כפליה לדבוריה) [כפלה לדיבורה] לא נתכוונה לשחוק, או דילמא כיון דלא אמרה אין ש"מ דללעג ושחוק נתכוונה. תגא דמלכא. נשבע בכתר [מלך] מלכי המלכים הקב"ה. וי"מ אם יתן לה מחמדים ומענקים שישוו הכתר של מלך אינה מתקדשת בהן, כיון דלא אמרה בהדיא אין ודאי להשטות נתכוונה ולא לשם קידושין.
כתב לה [על הנייר או על] החרס אע"פ שאין בו שוה פרוטה. שאם היה בו שוה פרוטה היינו כסף. בין על ידי אביה. כלומר ע"י אביה מקודשת מדעתה שהיא אמרה לו לקבל והוא [קבלם לדעתה], דבעינן דעתא דידה. והוא שבגרה. שאם לא בגרה לא בעינן דעתה, דברשות אביה קיימא כל זמן שהיא נערה לקדשה אפילו בעל כרחה. בין ע"י עצמה. כלומר אפילו ע"י עצמה, ובלבד מדעתו של אב, שהאב אמר לנערה קבלי את קדושיך את עצמך. והוא שלא בגרה. כלומר הא דבעינן דעת האב דוקא בשלא בגרה אלא שעדיין היא נערה שהיא ברשות אביה לגמרי ואם עברה וקדשה עצמה אינה מקודשת. שטר אירוסין. שכותב לה הרי את מקודשת לי בשטר (או) [זה]. שכתבו שלא לשמה. כלומר שנכתב לשם לאה ונמלך לקדש את רחל. [מה יציאה] לשמה דהא כתיב וכתב לה ספר כריתות ודרשינן לה לשמה. אף הויה בעינן לשמה. ולא ילפינן מהויה דכסף דלא בעינן לשמה, כלומר שיהיה נטבע המטבע לשם אותה אשה שמקדשה בו.
<h2>דף ט:</h2>
כתבו לשמה אבל שלא לדעתה. כלומר שעדיין לא דבר על עסקי קדושיה עמה אם היא בוגרת או עם אביה אם היא נערה. מקודשת. דאמרי כי היכי דגבי יציאה אע"ג דבשטר בעי כתיבה לשמה אבל לא מדעתה, הכי נמי הויה בשטר אע"ג דכתיבה לשמה בעינן אבל לא בעינן דעת האשה. אינה מקודשת. דלא דמי שטר קידושין לגט אשה, דכיון דאשה מתגרשת בעל כרחה למה מצריכינן דעת האשה בכתיבת הגט. אבל גבי קידושין דאינה מתקדשת אלא מדעתה דין הוא דניבעי דעת האשה בכתיבת שטר האירוסין. שטרי פסיקתא. התנאים שביניהם וממון שפוסקין זה לבנו וזה לבתו באמירה בלא קנין, כדאמרינן כמה אתה נותן לבנך כך וכך ולבתך כך וכך עמדו וקדשו קנו והן הן הדברים הנקנין באמירה. קמ"ל שאין רשאין העדים לכתוב אותן אלא מדעת שניהם, משום דניחא להו דליהוי מלוה על פה ולא ליהוי מלוה בשטר. כתוב בהלכות הרב אלפסי ז"ל דרב פפא ורב שרביא דאמרי כתבו לשמה שלא מדעתה אינה מקודשת וכו'. כתוב בספר המאור מה שפסק הרב אלפסי ז"ל הלכתא כרב פפא ורב שרביא דאמרי וכו' ואייתי ראיה ממתניתין דאין כותבין שטרי אירוסין, דהכי אוקמא רב אשי בכתובות. לא נראו דברי הרב, דאדרבא ההיא דכתובות סייעתא היא דמייתינן ליה לרב אשי דאמר לא ניתנו ליכתב, כלומר דלא הוו כמלוה בשטר, דהכא אין כותבין אלא מדעת שניהם, ודחינוה דחיה בעלמא. ולעולם איתא לדרב אשי. והכא בקידושין לא איפשיטא הלכתא כמאן, וספיקא [הויא] דאי נמי מסייעא מתניתין לרב אשי אכתי לא מכרעא מילתא אי (כרב אשי) [כרבא] ורבינא אי כרב פפא ורב שרביא ע"כ.
<h2>דף יב.</h2>
נמצאת פרוטה אחד משמונה באיסר האיטלקי. והן קצ"ב פרוטות באיסר האיטלקי. שמא שוה פרוטה במדי. כלומר במקום שאין התמרים מצויין שם. והא אנן בפרוט' וכו'. ואם אתה אומר כן אין שיעור בקידושין. ומשנינן טובא נפקא לן בשיעורא, הא בקידושי ודאי. כלומר [אם] ישוו שוה פרוטה במקומן הוו קידושי ודאי, ואם בא אחר וקדשה אחר כך מותרת לראשון ואינה צריכה גט משני. ואם אינן שוה פרוטה במקומן קידושי ודאי לא הוו אבל קידושי ספק הוו ואינה מותרת לאחד מהן בלא גט, חיישינן שמא שוה פרוטה במדי. ושיעורא אהני לדעת [כי] אלו הן קידושין גמורין, שמאחר שקדש בשוה פרוטה במקומן שוב אין חשש בעולם לקידושי שני דכלל כלל לא מהנו.
<h2>דף יב:</h2>
בשוטיתא דאסא. כלומר בבד אחד של הדס. מאן דמקדש בשוקא ובביאה. שניהם משום פריצותא. ומאן דמקדש בלא שדוכי. כלומר שלא דבר עמה על עסקי קידושיה אלא שזרק לה קידושיה בחיקה ואמר לה בפני שנים התקדשי לי בזו, שגם זו פריצותא וחוצפא הוא. ועל דמבטל גיטא. כלומר כגון השולח גט לאשתו, והגיע בשליח ואמר לו גט שנתתי לך בטל הוא, בכה"ג ליכא למיחש מידי שהרי השליח לא ימסרנו לה לעולם. אלא היכא דאזל לגבי ב"ד שבעירו ואמר להם גט ששלחתי בטל הוא. ואמרינן התם בגיטין בטלו מבוטל. ובכה"ג איכא למיחש לקלקולא דדילמא לא ידעה איתתא שבטלה בעלה ומינסבא לאחר. ועל דמסר מודעא בגיטא. כגון [בגט המעושה] בישראל, בשעת כתיבת הגט שלא יוציא מפיו שאנוס הוא בדבר, אלא שיאמר רוצה אני. ואם יאמר אחר נתינת הגט נמי, אנוס הייתי בשעת נתינתו, מנגדינן ליה לפי שהוא כמוציא לעז על בניה שיהיו לה משני. ועל דמצער שליחא דרבנן. כלומר שהזמינו לדין לפני ב"ד וקם עליו והכהו. מאן דחיילא שמתא עליה תלתין יומין. ולא נכנע לפני בעל דינו לבא בדין עמו, אי נמי אם שמתו אותו ב"ד על דלא צאית דינו שאינו נכנע לומר אצית ואצית. ועל חתנא דדייר ביה חמוה. דשמא יכשל בה, דסתם חמות אוהבות חתניהן, דאמר מר [פסחים קי"ג ע"ב] הוי זהיר באשתך מחתנה הראשון. ודוקא דדייר אבל דחליף לא אא"כ היה חשוד ממנה לעיני בני העיר.
ציפתא דאסא. בד אחד של הדס, והוא חלול כמין קנה, והיו בתוכו ארבעה זוזי ולא הודיע לה בשעת קידושין שהיו מעות בתוכו, ואפילו כשהודיעה לאחר זמן לא השליכה אותו לארץ לפניו אלא שתקה, ובא אחר וקדשה. אי נמי רצתה לחזור בה ואומרת שלא נתכוונה לשם קידושין. הוי שתיקה דלאחר מתן מעות. כלומר בתחלה היה ניכר לה שלא היה בציפתא שוה פרוטה, אע"פ שהודיעה אחר זמן שהיו בה מעות ואמר לה התקדשי לי באותן מעות שהן בידך ושתקה, אותה שתיקה לא מהני לה ולא מידי, דשתיקה דלאחר קבלת מעות לאו כלום היא, דהאי דשתקה משום דלא איכפת לה, מימר אמרה מעיקרא לאו אדעתא דהכי קבלינהו.
מנא אמינא לה. דשתיקה דלאחר מתן מעות לאו הודאה היא. בשעת מתן מעות. כלומר קודם שקבלתם לשם פקדון אמר לה התקדשי לי בו, מקודשת דכי קבלה אותו אדעתא דהכי קבלתו. מכלל דברישא לא פליג. בין רצתה ללא רצתה. כי אמרה נמי לא הוו קידושי. בתמיה. אלא לאו רצתה דאמרה אין לא רצתה דאישתיקא. כלומר האי דלא רצתה דקאמרינן כל שלא אמרה רוצה אני בפי', ואפילו הכי בשתקה אמ'... ש"מ דשתיקה דלאחר מתן מעות לאו הודאה היא כלל.
<h2>דף יג.</h2>
מי דמי התם. כלומר מי דמי שתיקה דהתם לשתיקה דהכא. התם. גבי התקדשי בפקדון, מעיקרא בתורת שמירה קבלה אותם, וכי הדר אמר לה התקדשי לי בו סברה אי שדינא להו ויבא פלניא אנא מתחייבנא בהו. ומשום הכי לא שדתינהו. והאי דלא מיחה בפירוש משום דלא איכפת לה. אבל גבי ציפתא דאסא דמעיקרא בתורת הכי קבלינהו, ונהי דציפתא דאסא לית בה שוה פרוטה, כי הדר אמר לה בזוזי דאית בה, אי לא ניחא לה בהו לישדתינהו קמיה ויטלם הוא אם ירצה, דהא לא נתחייבה בשמירתם. ומדלא שדתינהו ש"מ שנתרצית בקדושין. אטו כולהו נשי דינא גמירי. כלומר דינא גמירן, דידען דכיון דלא קבלה עליה שמירתם לא תתחייב בהו אם זרקה אותן בפניו ובא אחר ונטלן. לא שמיע לן. כלומר לא אמרה לנו ולא אחר משמו לעולם. חושו לה. כלומר ואצרכוה גיטא מראשון.
ורשכי. כמין צניפין וסודרין. אין שקלי ודידי שקלי. ואע"ג דהויא שתיקה זו בשעת מתן מעות לאו הודאה היא כלל, דהאי דשתקה כדי שיחזיר לה. קדשה בגזל. שלא נתן לה דמים כלל. ובחמס. (ויש) בעל כרחה שלא רצתה למכור לו, והוא לקח הטלית מידה ונתן לה מעות לידה. או שחטף סלע מידה. וגזל [וחמס] דתנא ברישא, בגזל וחמס דידה מיירי, וסיפא פרושי קא מפרש דהכי קאמר קדשה בגזל ובחמס כיצד כגון שחטף סלע מידה דהיינו גזל דידה אבל בגזל דאחרים אינה מקודשת עד שנדע שנתיאשו הבעלים ממנו. והכי אמרינן לקמן [נ"ב ע"א]. מקודשת. ש"מ דבשתיקה בשעת מתן מעות מהניא. התם בדשדיך. כלומר דבר עמה קודם לכן ונתרצתה להתקדש לו. הלכך אע"ג שחטף סלע מידה וקדשה בו דין הוא דליהוו קידושין, דהא נתנה עיניה בו להתקדש [לו]. הלכך יש לחוש שהקנתה לו הגזל מיד שחטף מידה כדי שתתקדש לו באותו דבר, אבל בדלא שדיך יש לנו לומר מעולם לא רצתה להתקדש לו, אלא שלא רצתה לגלותו עתה בשביל להשיב מה שחטף מידה.
ניתני מקודשת סתם כי התם. כלומר ניתני מקודשת סתם ולא איצטריך לאיפלוגי ולומר דכי אמרה לא אינה מקודשת שאף קטנים יודעין זו. כי התם. באותה ברייתא דלעיל בשעת מתן מעות מקודשת. אלא לאו. לא רצתה, דאישתיקא וקבלה, ואפילו הכי אינה מקודשת משום דמציא למימר אין שקלי ודידי שקלי, אע"פ שנתכוין לגזלה ממני, שמתחלה נתכוין לפרוע לי חובי ולאחר מכן רצה לגזול אותו (לי) [ממני]. ואוקימנא בדלא שדיך, הילכך בשתיקה לחודה לא מיקדשה. וכי אמרה בפירוש אין מקודשת, לפי שגלתה דעתה שהקנתה לו אותו מיד ונתנה עיניה בו להתקדש לו בו. ודוקא בגזל דידה. דגליא דעתה דנתיאשה ממנו כיון דאמרה אין, אבל בגזל דאחרים כיון דלא ידעינן בבירור שנתיאשו הבעלים ממנו אם קדשה בו אינה מקודשת, דלית הלכתא כר' שמעון דאמר סתם גזלה ייאוש בעלים הוא. והא דתניא לעיל קדשה בגזל או בחמס או שחטף סלע מידה, דמשמע דבסיפא בגזל דידה מכלל דרישא דאחרים ואפילו הכי מקודשת. הא לא קשיא, דסיפא פירושא דרישא הוא. והכי קאמר קדשה בגזל ובחמס כיצד כגון שחטף סלע מידה דהיינו גזל דידה.
<h2>דף יד:</h2>
מתניתין. עבד עברי נקנה בכסף ובשטר. כלומר בין במוכר עצמו, בין במכרוהו ב"ד כשנמכר בגנבתו. וכן באב המוכר בתו לאמה. ובגמרא יליף להו מלא תצא כצאת העבדים, דהיינו עבד כנעני שיוצא בשן ועין, אבל נקנה בקנין עבדים בכסף ובשטר, כדחזינן להו לקמן [כ"ב ע"ב] מקראי. וא"ת יהיה עבד עברי נקנה בחזקה. הא לא קשיא, דמיעט רחמנא אותם דכתיב והתנחלתם אותם, אותם בחזקה ואין עבד עברי בחזקה [ט"ז ע"א]. ובתוך זה הזמן שהוא עבד מותר בשפחה כנענית, דכתיב אם אדוניו יתן לו אשה וגו'. וקונה את עצמו. כלומר שיוצא מרשות אדון, שאין מעשה ידיו לרבו, ונאסר בשפחה. בשנים. שיוצא לחפשי [לסוף שש שנים] מיום שנמכר, כדכתיב שש שנים יעבוד וגו'. ואין קפידה בשנים של שמיטה, לפי שאין [שנת השמיטה מוציא לחירות] עבד עברי. אבל שנת היובל מוציאו לחירות, שאם פגע בו יובל בתוך אותן שש שנים מוציאו לחירות. ובגרעון כסף. כלומר אם פודה עצמו בתוך שש שנים מגרע לו אדוניו דמי שעבוד השנים שעברו. והכל לפי חשבון מקנתו, כדכתיב והיה כסף ממכרו במספר שנים, כלומר שאם קנהו רבו בשש מנים ועתיד לצאת לסוף שש שנים, נמצא קנינו לכל שנה מנה. הילכך אם פודה עצמו לסוף שלש שנים נותן לרבו שלש מנים ויוצא לו.
יתירה עליו אמה העבריה שקונה עצמה בכל אלו ועוד בסימני נערות, דילפינן [ד' ע"א] מויצאה חנם אלו ימי נערות, או בסימני בגרות דכתיב אין כסף אלו ימי בגרות כלומר אם היתה אילונית שאין לה סימני נערות יוצאה בסימני בגרות. ואין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד [כתובות ל"ט ע"א]. והנרצע. כלומר שאינו רוצה לצאת ואומר אהבתי את אדוני וגו', נקנה לאדון שכל מעשה ידיו לרבו ומותר בשפחה משירצע, ושוב אינו יכול לחזור בו. וקונה את עצמו. שהוא שב אל משפחתו ואסור בשפחה ומעשה ידיו לעצמו. במיתת האדון. לפי שאין נרצע עובד את היורשין, דהא כתיב ועבדו לעולם, ועבדו לו ולא לבן, מדלא כתיב ועבד לעולם. אבל מי שאינו נרצע, אם ימות אדוניו בתוך שש משלים אותן ליורשין, אע"ג דכתיב ועבדך שש שנים, לפי שאותו מיעוט אינו בא למעט את הבן אלא למעט את האח אם אין שם בן, אבל [הבן] עובד מרבוי דשש שנים. וביובל. דכתיב ועבדו לעולם. ודרשינן לעולמו של יובל, דהא כתיב ושב אל משפחתו ביובל. הילכך לא מצינן למיקם האי לעולם ממש. ובגמרא [ט"ז ע"א] מקשינן [אמתניתין דקתני] יתירה עליו אמה העבריה שיוצאה במיתת האדון ובסימנין דהא תני בברייתא [י"ז ע"ב] שאמה העבריה אינה עובדת לא את הבן ולא את האח, ואע"פ שאינה נרצעת לעולם דהא כתיב אזנו לא אזנה, דכתיב ואף לאמתך תעשה כן בפסוק של ורצע הקישה הכתוב לנרצע מה נרצע אינו עובד לא את הבן ולא את האח אף אמה העבריה אינה עובדת לא את הבן ולא את האח. קיימא לן דאין עבד עברי נוהג אלא בארץ בזמן שהיובל נוהג, דמצי למיקרי עד שנת היובל יעבוד עמך.
<h2>דף יז:</h2>
גוי יורש את אביו דבר תורה. כלומר ואם בא ישראל והחזיק בנכסי אביו, גזל גמור [הוא], וגזלתו אסורה [ב"ק קי"ג ע"ב]. גר את הגוי אינה מדברי תורה. דהא קיימא לן [יבמות כ"ב ע"א] גר שנתגייר כקטן שנולד דמי. אלא מדברי סופרים. וחייב להחזיר (לגוי) [לגר] מה שלוה ישראל מאביו מדרבנן. דתניא גר וגוי שירשו את אביהם יכול גר לומר לגוי טול אתה ע"ז ואני מעות אתה יין נסך ואני פירות משבאו לרשות גר אסור ואי מדאורייתא כי לא באו לרשותו נמי חילופי ע"ז קא שקיל אלא לאו ש"מ מדרבנן הוא דאמור גזרה שמא יחזור לסורו. תניא נמי הכי בד"א שירשו אבל נשתתפו אסור. משבאו לרשות גר דהיינו שחלקו, אסור להחליפם דקא מתהני מאיסורי הנאה. ואי ס"ד דגר יורש את אביו גוי מן התורה אפילו כי לא באו לרשות גר נמי, דהיינו עדיין לא חלקו, ליתסר, דהא כי מיית גוי זכה הגר בחצי ע"ז ויין נסך, והשתא קא מיחלף להו. אלא לאו ש"מ דיורש את אביו גוי לאו מדאורייתא, שאינו מתיחס אחר הגוי וכקטן שנולד דמי. אלא מדרבנן הוא שמא יחזור לסורו בשביל ממונו אם לא יירשנו. ודוקא בירושה הוא דשרינן ליה להחליף קודם חלוקה משום דלא זכה באיסורי הנאה מדאורייתא. ואע"ג דזכה בו מדרבנן, שרינן ליה להחליף מהאי טעמא נמי דשמא יחזור לסורו. אבל נשתתפו ישראל וגוי, וקנה הגוי סחורה, ובאותה סחורה נמצאו ע"ז ויין נסך, לא שרינן ליה לישראל להחליף וליטול כנגדו. לפי שמיד שקנה נכרי אותה סחורה זכה ישראל לאותן איסורי הנאה מדאורייתא. ואי מחליף להו שקיל חילופי ע"ז ויין נסך. גוי את הגר. כלומר שנתגייר האב. וגר את הגוי. שלא נתגייר האב אלא הוא. אינה לא מד"ת ולא מדברי סופרים. וכל המחזיק בהם בהלואתם ובנכסיהם זכה בהם. ואם החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו. כלומר אין מחזיקין לו טובה, שלא הצריכוהו לכך. לא קשיא כאן שהורתו ולידתו בקדושה כאן שהורתו שלא בקדושה. והיינו טעמא דאמרינן דרבא [בבבא] בתרא [קמ"ט ע"א] לא היה רוצה להחזיר ממון איסור גיורא ל[רב מרי] לפי שהיתה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה.
<h2>דף כב:</h2>
עבד כנעני נקנה בכסף בשטר ובחזקה. דכתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה, מה שדה נקנה בכסף בשטר ובחזקה אף עבד כנעני נקנה בכסף בשטר ובחזקה. וה"ה שנקנין בחליפין אע"פ שאין בהן ש"פ, דלא גרעי ממטלטלין שנקנין בנעל ותניא [י"ג ע"א] קונין בכלי אע"פ שאין בו שוה פרוטה. וה"ה נמי דנקנין במשיכה דתניא במשיכה כיצד תקפו והביאו אצלו קנאו קראו ובא אצלו לא קנאו, כיון דמדעת נפשיה אזיל לא מחזי קנייה. אבל בבהמה שנמשכת לקול בעליה אפילו בקריאה לחודה בלא תקפה נקנית. אף בחליפין. קנין סודר, דכתיב שלף איש נעלו ונתן לרעהו, וכתיב לקיים כל דבר, דכל מידי נקנה בנעל חוץ ממטבע. וקונה את עצמו בכסף ע"י אחרים. כלומר וקונה את עצמו מיד רבו בכסף ע"י אחרים, שיתנוהו לרבו ע"מ שיהיה זה בן חורין, אבל הוא עצמו לא יקבלנו מהם ואפי' ע"מ שלא יהיה לרבו רשות בו, משום דקסבר אין קנין לעבד בשום צד בלא רבו. ובשטר ע"י עצמו. שיקבל הוא עצמו. דקסבר אמרינן גיטו וידו באין כאחד. הילכך נפק ליה גיטא מרשותיה דאדון. ולא ע"י אחרים. דקסבר חוב [הוא] לעבד שיצא מתחת רבו לחירות ואין חבין לאדם שלא בפניו, וכל שכן בפניו ובעל כרחו.
וחכ"א בכסף ע"י עצמו. כלומר אפילו ע"י עצמו, דקסברי יש קנין לעבד ע"י רבו וכ"ש ע"י אחרים. ובשטר ע"י אחרים. ולא ע"י עצמו דקסברי לא אמרינן גיטו וידו באין כאחד. הילכך אכתי לא נפיק גיטא מתותי ידא דאדון. אבל ע"י אחרים נפיק לחירות, דקסבר זכות הוא לעבד שיצא מתחת ידי רבו לחירות, הילכך זכין לאדם שלא בפניו. ובגמרא מפרש לה למילתא דרבנן דחסורי מחסרא ופלגו לה בתרי תנאי והכי קאמרי וחכ"א בכסף ע"י עצמו וה"ה לשטר דאמרינן גיטו וידו באין כאחת ואמרינן יש קנין לעבד בלא רבו. ותנא בתרא סבר ע"י אחרים ולא ע"י עצמו, דלא אמרינן גיטו וידו באין כאחת, וכ"ש ע"י אחרים בכסף דקסבר אין קנין לעבד בלא רבו. ותנא בתרא רשב"א הוא דתני בברייתא ר' שמעון בן אלעזר [אומר] אף בשטר ע"י אחרים ולא ע"י עצמו. וג' מחלוקת בדבר. והלכתא כרבנן מציעי.
גמרא. שאני בהמה דאדעתא דמרא אזלא. הילכך אע"פ שלא תקפה נקנית. אבל עבד אדעתא דנפשיה אזיל. הילכך אי לא תקפו ואחזו לא מתחזי קנייה. עבד קטן כבהמה דמי. דאזיל אדעתא דמריה, הילכך קני ליה בקראו ובא אצלו. התיר לו מנעלו. העבד לרבו. וה"ה אם הגביה העבד את רבו על כתפו (דקא) [דקני] ליה, דהא הוי סימן עבדות. ור' שמעון פליג ואמר דקני, דכיון דהגבהה קניא בכל מקום, לא גרע עבד ממטלטלי דניידי ודלא ניידי. וכן הלכה. הכי מתפרשא בגמרא.
רב יהודה הנדואה. מארץ הודו. שלוף לי מנעלי ואמטי לי בגו ביתאי. כלומר מתכוין היה שיהא בעבדותו כשימות אדוניו, לפי שיהיה מת אדוניו קודם שיגיע זה לביתו. איכא דאמרי גדול הוה. העבד, ונזהר בו שלא יזכה הוא עצמו מן ההפקר. לפיכך קדם לפני המיתה וזכה בו. שאם לא יעשה עד שימות הגר, היה העבד פורש לחיים בשעה שהגר פירש למיתה. שאם היה קטן לא היה צריך להקדים קודם המיתה, כי (לפני) [לאחר] שעה שימות היה יכול להחזיק בו. דהא לית ליה דעתא שיזכה הוא לעצמו, ואם עמד שעה או שתים בלא אדון לא איכפת לן.
<h2>דף כג.</h2>
איכא דאמרי דקטן היה. ואעפ"כ היה צריך לכל זה. ודלא כאבא שאול. דאמר קטנים כל המחזיק בהם. ואפילו לאחר זמן זכה בהם.
מתניתין רשב"א היא. דסבר דכסף ע"י עצמו ולא ע"י אחרים, דיש קנין לעבד בלא רבו, ובשטר ע"י אחרים ולא ע"י עצמו דלא ס"ל גיטו וידו באין כאחד. אבל חכ"א דבכסף קונה אפילו ע"י אחרים, דיש קנין לעבד בלא רבו. ובשטר אפילו ע"י עצמו, דאמרינן גיטו וידו באין כאחד. ובלבד שיהא הכסף משל אחרים, דהא קיי"ל מה שקנה עבד קנה רבו, הילכך צריך שיקנה לו אחר אותו כסף על מנת שיצא בו לחירות. וג' מחלוקות בדבר, במשנתינו עצמה, כמו שפירשנו בפירוש המשנה. בכסף ע"י עצמו כיצד. כגון דאקני ליה אחר מנה ע"מ שתצא בו לחירות, הילכך אין יכול הרב לזכות בו כלל דהא לא אקני ליה אלא ע"מ דמפקי ליה לחירות. אבל אי אמר ליה ע"מ שאין לרבך רשות בך לא מהני ליה שום תנאי, דלכולי עלמא אין קנין לעבד בלא רבו בהאי לישנא. וכי פליגי חכמים במתניתין או בברייתא ואמרי דמהני ביה תנאי בדאמר ליה ע"מ שתצא בו לחירות, שגם העבד אינו קונה המנה אא"כ יצא בו לחירות. רצה לחזור בשניהם. דסבר ר' מאיר חוב הוא לעבד שיצא מתחת רבו לחירות, משום דעבדא בהפקירא ניחא ליה זילא [ליה] שכיחא ליה פריצא ליה. גיטו וידו באין כאחד. ולא אמרינן אכתי לא נפיק גיטא מתותי יד דאדון, דהא יד עבד כיד רבו דמי, משא"כ באשה דאשה אין לבעלה קנין בגופה.
<h2>דף כד:</h2>
נראין דברי ר' טרפון. דאמר אין צריך גט שחרור. בשן ועין. שהדבר גלוי ומפורסם לכל, וליכא למיחש שמא ימצאנו רבו בשוק ויאמר לו עבדי אתה. אבל ראשי איברים שאינן מפורשים בתורה אלא בכלל ופרט יש לחוש, הילכך מצרכינן ליה גט חירות. [לשון הרי"ף] לא ישתטף אדם (אלא) [לא בחמין ולא] בצונן וכו'. גזרה משום מרחצאות. ור' יהודה אומר בחמין גזרינן דדמי להו, בצונן לא גזרינן. כנגד עינו ואינו רואה. דכיון דבר דעת הוא לא איבעי ליה לאבעותי נפשיה. תקע באזנו וחרשו פטור. דאיבעי ליה לצדודי נפשיה לאידך גיסא, דהא לא תפיס ליה בידיה. הרי שהיתה עינו כהויה. כלומר קצת ולא נסמית לגמרי אלא רואה קצת בה. וכן [שינו] נדודה קצת. אם [היה] יכול להשתמש זה בטחינת שן זו מעיקרא, נמצא שלא היה מחוסר אבר עד עתה. חתור לי שיני. כלומר לנקר מאכל שנשאר בה, וגרר בה כל כך עד שהפילה. שחק באדון ויצא לחירות. אע"פ שלא נתכוין להפילה יוצא לחירות. ולא דמי למי שהושיט ידו במעי שפחתו וסימא עובר שבמעיה דאמרינן דלא יצא לחירות, דהתם אינו מתכוין ליגע בעין כלל, הילכך [קרינן ביה] אין מתכוין לשחתה כלל. אבל האי דעסיק בעין ושן, מתכוין לשחתה קרינא (בדין) [ביה], דלא יהיב אנפשיה (ומדכר ומזדהר) [למדכר ולמזדהר]. הרי שהיתה עינו סמויה. כלומר לגמרי. וחטטה. כלומר שהוציאה ממושבה. יצא לחירות. דעד השתא לא היה מחוסר אבר והשתא הוא מחוסר אבר. ולא דמי לשינו שאינו יכול להשתמש דאמרינן שלא יצא לחירות, דהתם שן שכל כך היא רעועה שאינו יכול להשתמש סופה ליפול מאליה, הילכך נמצא דלא עביד אדון מידי. אבל עין סמויה אינה עתידה ליפול לעולם. הילכך כשחטטה ראוי שיצא בה לחירות דבתרי גווני דסימנא לחירות בעין, חדא כשיכול להשתמש בה בראייתה וסמאה בענין שאינו יכול להשתמש בה כלל עכשיו, ואידך אם היתה סמויה לגמרי ובא אדון דעבד וחטטה יוצא בה לחירות.
<h2>דף כה.</h2>
והוא שנספרת על גב היד. כלומר שהיא עומדת בשורת שאר אצבעות, הילכך כששחתה לו האדון נקרא קלקול, שאם לא היתה עומדת בשורת שאר אצבעות אין זה מקלקל אלא מתקן.
עשרים וארבעה (דברים) [ראשי איברים] אין מטמאין משום מחיה. [דכתיב] לכל מראה עיני הכהן, כלומר מקום שיוכל הכהן לראות בהבטה אחת ולא יצטרך להשפיל ולהרים עיניו הנה והנה. התם הוא דמטמא אבל לענין אחר לא מטמא.
<h2>דף כה:</h2>
בהמה גסה נקנית במסירה. כלומר ולא במשיכה. ומפורש בברייתא [כ"ב ע"ב] כיצד במסירה אחזה בטלפה בשערה באוכף שעליה בשליף שעליה בפרומביא שבפיה בזוג שבצוארה קנאה, כיצד במשיכה קורא לה והיא באה או שהכישה במקל כיון שעקרה יד ורגל קנאה. והדקה בהגבהה. אבל במסירה ומשיכה לא מהניא בהו, דת"ק יותר מחמיר בבהמה דקה מכולהו בעלי חיים ומטלטלי דלא ניידי. וחכמים סברי דיותר מקילינן בבהמה [דקה] ולא משוינן חילוק בין מטלטלי דניידי למטלטלי דלא ניידי. נקנית במסירה. אבל במשיכה לחודא לא מקניא, דאין דרכה בכך להוליכה לפניו. רב נמי במסירה קאמר. כלומר רב נמי היה רגיל לומר שבמסירה נקנית ולא במשיכה. והדר ביה. משום דס"ל כי האי תנא דסבר דאפילו במשיכה נקנית.
<h2>דף כו.</h2>
נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף. דכתיב שדות בכסף יקנו. ובשטר. דכתיב וכתוב בספר, כותב [לו שדי מכורה לך, אפילו על החרס] שאין בו שוה פרוטה. בחזקה. כגון נעל וגדר ופרץ כל שהו הרי זו חזקה, דכתיב ושבו בעריכם אשר תפשתם, בישיבה. אי נמי וירשתם אותה וישבתם בה, במה ירשתם אותה בישיבה. ושאין להן אחריות. דהיינו מטלטלין דלא ניידי. אין נקנין אלא במשיכה. שנאמר או קנה מיד עמיתך, דבר הנקנה מיד ליד.
נכסים שאין להן אחריות נקנין עם נכסים שיש להן אחריות. כגון שאם מכר לו קרקע בסלע ועמו מאה צאן ומאה חביות, כיון שהחזיק באותו קרקע אע"פ שלא משך באותן מטלטלין דניידי [קנאם], כי נקנין הם בכל מקום שהם. ואע"פ שאותו קרקע מועט כסלע, שאינו מחזיק אחד מכל המטלטלין, אפילו הכי נקנין, דלא בעינן שיהיו צבורין המטלטלין והפירות בתוך אותו קרקע שהוא קונה, ובלבד שאומר לו הקונה לך חזק [וקני] (ד)קרקע זו (נתקנה) [ותקנה] אגב[ה] מטלטלין אלו והכי אמרינן בגמרא, והילכתא צבורין [לא בעינן] אגב וקני בעינן. ומנלן דניקנין עם נכסים שיש להן אחריות, דכתיב ויתן להם אביהם מתנות לכסף ולזהב ולמגדנות עם ערים בצורות ביהודה ואת המלכות נתן ליהורם כי הוא הבכור.
זוקקין את הנכסים שיש להם אחריות. (את הנכסים שאין להם אחריות) לישבע עליהן. כלומר אע"ג דקיימא לן דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות, דחזינן בשבועות [מ"ב ע"ב] ובבא מציעא [נ"ז ע"ב] מן וכי יתן איש לרעהו כסף או כלים לשמור, מכלל ופרט וכלל, מה הפרט מפורש דבר המיטלטל וגופו ממון אף (הפרט) [כל] דבר המיטלטל וגופו ממון, יצאו [קרקעות] שאין מטלטלין. [וכן] עבדים הוקשו לקרקעות. אפילו הכי אם תבעו קרקעות ומטלטלין והודה לו במקצת המטלטלין, שנתחייב לו שבועה על המטלטלין, אמרינן שיכול להשביעו על הקרקעות, מגו דאשתבע על המטלטלין. ומשנה זו נשנית כאן אגב גררא. כלומר כי היכי ששנינו דנכסים שאין להן אחריות נגררין עם הקרקעות לקנותן בכסף ובשטר ובחזקה, כמו כן נאמר שדיני קרקעות בטלין לענין שבועה גבי שאר מטלטלין, ויכול להשביעו אף על הקרקעות. ונפקא לן גלגול שבועה מן התורה [מדכתיב] ואמרה האשה אמן אמן, אמן מאיש זה אמן מאיש אחר, אע"פ שלא קינא לה בעלה עליה. וכי היכי שיכול להשביעו על טענת ודאי שכופר (בזמן) [בזו] הקרקע הכי נמי יכול להשביעו על טענת שמא, כגון שהיה שותף עמו פעם אחת וחלקו כבר ונסתפק לו עכשיו אם נתאנה באותו שיתוף, אע"פ שלא היה יכול להשביעו בפני עצמו על אותו שיתוף, כדתנן חלקו השותפין והאריסין אינו יכול להשביעו, נתגלגלה לו שבועה ממקום אחר מגלגלין עליו את הכל.
גמרא. לא שנו. דקני [בכספא לחודיה]. אלא במקום שאין רגילין לכתוב שטר במכירה, כלומר [שאמונתם] מרובה משום דמהימני כל חד וחד בחבריה. אבל במקום דרגילי לכתוב מיד. לא קנה. דכיון דרגיל בהכי לא סמכא דעתיה דלוקח עד דנקיט שטרא. ואי פריש פריש. כלומר אם פירש אם רציתי שיקנה לי. או שטרא וכו' אי בעינא וכו'. להכי אמר תרווייהו, שיהא הוא יכול לחזור בו. אבל המוכר אינו יכול לחזור בו, כדמפרש ואזיל שאם בא המוכר לחזור יאמר לו איני רוצה שיקנה לי כספי עד שיבא השטר [לידי] וכל זמן שלא קבלתי השטר אחזור בי. במוכר שדהו מפני רעתה. כלומר דניחא ליה למוכר דניקני ליה שטרא ללוקח כי היכי דלא מצי הדר ביה. רב אשי אמר הך מתניתא בנותן מתנה מיירי, וכולה חדא מילתא היא ולאו או או קתני, אלא הכי קתני שדי מכורה לך ונתונה לך. ולמה כתב בלשון מכר כדי ליפות את כחו. שמא יגבה בעל חוב של נותן ממנו ויוכל מקבל מתנה לתבוע ממנו דמים המפורשים בשטר. אבל עיקרה מתנה היא ולא מכר, הילכך קני בשטרא לחודיה. אי בעינן צבורין בהו. כלומר שיהיו המטלטלין מונחין באותו קרקע עצמו. והלכתא דלא בעינן צבורין, אלא אפילו בכל [מקום] שהן נקנין.
<h2>דף כז.</h2>
אגב וקני בעינן. כלומר צריך המקנה לומר לקונה קני לך האי ארעא וקני לך אגבה מטלטלין שיש לי במקום פלוני. שאם לא אמר לו אלא לך חזק וקני לחודיה אע"פ שידוע הוא לכל שקרקע ומטלטלין רוצה למכור, אם רצה לחזור במטלטלין חוזר, ולא אמרינן כיון שהחזיק בקרקע קנה מטלטלין, כיון שלא אמר לו בפירוש קנה אגב קרקע זה אותן מטלטלין, (כיון) [אע"פ] שצבורין בתוכה אם אמר מהני ואם לא אמר לא מהני. שדה במכר ומטלטלין במתנה מהו. דליקני ביה אגב. או דילמא לא מהני אלא היכא דשניהם בענין אחד, אפילו יהיו צבורין נמי לא יועיל. עישור שאני עתיד למוד. כלומר סוף שנה שלישית היתה, שחייב כל ישראל שיש לו מעשר ראשון או מעשר עני לבערו מתוך ביתו ולתתו ללוי ולעני. ואם לא יוכל לתתם יקרא עליהם שם, כלומר זה יהיה לפלוני עני וזה יהיה לפלוני, ויוצא בזה ידי חובתו, דכתיב מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך, וכתיב ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה. ומשום הכי עשה כן ר"ג וקרא עליו שם עישור שאני עתיד למוד, דהיינו מעשר ראשון, נתון לר' יהושע שהוא לוי. ועישור אחר דהיינו מעשר עני נתון לעקיבא בן יוסף שיזכה בו לעניי עירו או לעניי עיר פלונית. דכל שנה שלישית מעשר ראשון ומעשר עני. ובשנה ראשונה ושניה מעשר ראשון ומעשר שני. וכן רביעית וחמישית מעשר ראשון ומעשר שני. ששית מעשר ראשון ומעשר עני. ומקומו מושכר לו. ש"מ שהקנה לו מטלטלין של מתנה אגב מקרקעי של שכירות. ושכירות ומכר שוין להיות נקנין בכסף בשטר ובחזקה.
כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן. דסדנא דארעא חד הוא אע"פ שהן מרוחקין זה מזה כולן מדובקין זה בזה ואין הפרש ביניהן.
<h2>דף כז:</h2>
מנין לגלגול שבועה. כלומר מנין שיכול להשביע את חבירו כגון שמשביע על דבר אחר אע"פ שלא היה יכול להשביע עליו בפני עצמו, כגון זה דתנן במתניתין [שבועות מ"ב ע"ב] שאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות בפני עצמן וע"י גלגול נשבע עליהן. אמן. אמן יתירה למדרש ביה גלגול, כדקא מסיים ואזיל. אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה. וקיימא לן דעל ארוסה בפני עצמה אינו משביעה, דהא בעינן ויתן איש את שכבתו מבלעדי אישך, כלומר שקדמה שכיבת בעל לבועל, ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל [יבמות נ"ח ע"א]. ואפ"ה ע"י גלגול משביעה. ומכאן אתה דן לכל שבועות שבתורה. אשכחן. גבי איסורא דאזלינן לחומרא גבי ממונא מנלן. ומה סוטה שלא ניתנה ליתבע בעד אחד. דהא תנן [סוטה ב' ע"א] ומשקה לה על פי שנים, דילפינן דבר דבר [מ]ממון, דתניא ומצא בה ערות דבר וכתיב על פי שנים עדים יקום דבר.
<h2>דף כח.</h2>
ממון שניתן ליתבע בעד אחד. כלומר אם טענו וכפר בכולו ועד אחד מעידו שהוא חייב לו שנשבע, שנאמר לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת, לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה [שבועות מ' ע"א]. אינו דין שמגלגלין את שבועתו להשבע בגלגול. אשכחן ודאי. כלומר שמגלגלין אותה אם נתחייב שבועה ממקום אחר. ספק מנלן. כלומר טענת ספק, כגון האריסין והשותפין אחר שחלקו, כדתנן בשבועות [מ"ה ע"א] חלקו השותפין והאריסין אינו יכול להשביע, וקתני נתחייב לו שבועה ממקום אחר מגלגלין עליו את הכל. אלמא ספק נמי מגלגלין. מנלן. וכי נילף מסוטה, לא דמי דסוטה ה"ל שבועת ספק וגלגולה נמי ספק. אבל ממון דעיקר שבועתו אינו בא אלא בטענת ודאי, דכתיב כי יתן איש וגו'. ושבועת השותפין דספק, תקנתא דרבנן הוא משום דמורה בה היתירא כדאמרינן התם [מ"ח ע"ב]. וכיון דעיקר [שבועת] ממון אינו בא אלא בטענת ודאי, גלגול דידיה נימא טענת ודאי ולא ספק. שבועת פנים. היינו שבועת סוטה שמשביעין אותה בעזרה. שבועת חוץ. שבועת ה' תהיה בין שניהם.
עד היכן גלגול שבועה. כלומר עד היכן כח של גלגול שבועה לגלגל דבר שאין נשבעין עליו. דאמר ליה עבדי אתה. אף זו מגלגלין עליו אם נתחייב לו שבועה ממקום אחר. ומסקנא מפורש מאריסותיה בקרקע. הקורא לחבירו עבד. כלומר עבד כנעני. יהא בנדוי. כלומר ב"ד מנדין אותו מדה כנגד מדה, דאיהו מוקי' ליה בארור כנען מוקי ליה נמי בארור, כדאמרינן בשבועות [ל"ו ע"א] ארור בו נדוי בו קללה. ממזר סופג את הארבעים. דאיהו מוקים ליה בלא יבא ממזר ואם יבא (ממזר) על בת ישראל ליחייב מלקות הילכך אנן נמי מלקינן ליה. רשע יורד עמו לחייו. כלומר לזו אין נזקקין ב"ד. אבל מותר לשנאותו ולמעט פרנסתו ולירד לאומנותו, כשם שהוא עושה לו, דכיון דקורא אותו רשע מי שמאמין בו לא ירחם עליו. ומשני דאמר ליה השבע לי שלא נמכרת לי לעבד עברי. ובגמרא בעי האי טענה מעלייתא היא ובלא גלגול נמי אם היה מודה מקצת או היה לו עד חייב לו שבועה, דהא טענת מטלטלין היא שטוענו מעשה ידיו או גרעונו, ומאי רבותא דרבה לאשמעינן גלגול שבועה דעבדי אתה. ומשני רבה לטעמיה דאמר עבד עברי גופו קנוי, הילכך אין זה מטלטלין אלא קרקע. ופריך אי הכי היינו קרקע דתנן במתניתין. ומשני אין ודאי רבותא היא דקרקע דמתניתין דין הוא דמשבעינן ליה ע"י גלגול דאפשר דקושטא קאמר דהא כל מאן דזבין ארעא אינו חדוש ולא מפקי עדים קלא. אבל מכירת עבד עברי חידוש הוא ודבר מכוער. ומי שרואה אינו רוצה לכסותו אלא מגלה אותו בכל כחו. הילכך נימא אם איתא דקושטא הוא כדקא אמר היה נשמע לכל, ומדלא נשמע נימא דלא נשבעיניה. קמ"ל דאפילו על זה מגלגלין.
מתניתין. כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו כיצד [החליף] שור בפרה או חמור בשור. משנה זו מתפרשת בגמרא מחמת רוב קושיות שהקשו עליה האי כל הנעשה דמים באחר ר"ל כל הנשום דמים באחר, כלומר כל דבר שאם בא לתתו דמים באחר, כגון שמחליף פרה בחמור והוא צריך לשומה, כלומר שאין כל אדם בקי ששוה זו הפרה כמו החמור אלא צריך שמאין לזה ולזה או פחות או יותר, וכן כל המטלטלין שבעולם שהן צריכין שומא, חוץ ממטבע שאין צריך למטבע שומא אם החליף מטלטלין במטלטלין, כיון שזכה זה וכו'. אם נתן בעל הפרה פרה זו לבעל החמור בתורת חליפין נקנין החליפין דהיינו החמור לבעל הפרה. וקמ"ל משנה זו דאע"ג דכתיב שלף איש נעלו, דמשמע דוקא בנעל או בכלי או בסודר אדם יכול להקנות מטלטלין לחבירו בלא משיכה, ואם נגנבו או נאבדו ממנו או מתו מתו ללוקח, אבל בדבר שאינו כלי אינו יכול לעשות [קנין]. קמ"ל תנא דידן דדין אחד לכל המטלטלין שבעולם חוץ ממטבע, שאם נתנן לו בתורת סודר שהוא שלש על שלש נקנו הפירות וכל דבר המטלטל מיד הלוקח. וקמ"ל נמי דדוקא דבר שהוא צריך לקנות משום הדמים הוא הנקנה בחליפין ונעשה נמי הוא עצמו חליפין. אבל מטבע שניכר ונודע שוויו אינו נעשה חליפין, כלומר אינו נקנה בחליפין, שאם שלף איש נעלו ונתן לרעהו והקנה לו מנה שיש לו בבית אם נגנב או נאבד אותו מנה משעת קנין הסודר נאבד למוכר ולא ללוקח שנתן לו את הסודר. וכמו כן אינו נעשה חליפין, שאם נתן לו אותו מנה בתורת סודר ולא בתורת דמים לאותו בעל הפרה אינה נקנית אותה הפרה לבעל המעות בכל מקום שהיא עד שימשכנה, ואם מתה מתה לבעליה הראשונים, לפי שאין מטבע גופו נעשה חליפין כמו סודר ואינו נקנה בסודר. והיינו טעמא שאין חשיבות מטבע אלא מחמת צורה הנטבעת בו, וצורתה עבידא דבטלה ולא ישוה החצי ממה שהיה שוה מתחלה, ונמצא שנתאנה מי שקבלו בתורת סודר. מה שאין כן כל המטלטלין שבעולם שלעולם חשיבותן נשמרת עליהן. וכיון דאינו נעשה חליפין אקנויי נמי לא מקנו בחליפין.
גמרא. ש"מ מטבע נעשה חליפין. דקס"ד דהיינו פי' דכל הנעשה דמים כלומר שדרכו לתתו בדמים כשקונין חפץ אחר. והשתא ס"ד דמטבע אתא לאשמעינן דנעשה חליפין כיון שזה זכה נתחייב זה בחליפיו, היכא דנתנו בתורת חליפין ולא בתורת דמים אלא כעין שקונין בסודר כגון שלף איש נעלו, פירוש שאינו נחשב מדמי המקח כגון שזכה המקנה ומשך זוז אחד מיד הקונה בתורת קנין חליפין, נתחייב הקונה באותו דבר שהוא קונה מידו בכל מקום שהן ואם מתו או אבדו עליו לשלם המעות שפסק לתת לו, לפי שבמשיכת המוכר (סודר קנה) זוז אחד בתורת חליפין שאינו חושב אותו מדמי [המקח נקנה] המקח ללוקח בכל מקום שהוא.
<h2>דף כח:</h2>
רשות גבוה בכסף וההדיוט בחזקה. מפרש בברייתא כיצד רשות גבוה בכסף גזבר שנתן מעות לבהמה אפילו בהמה בסוף העולם קנה ובהדיוט לא קנה עד שימשוך. אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. מפורש בברייתא כיצד אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט האומר שור זה עולה בית זה הקדש אפילו הגזבר בסוף העולם שלא משכו ולא החזיק בו קונה הקדש ובהדיוט לא קנה עד שימשוך בו הלוקח או המקבל מתנה או עד שיחזיק אם הוא קרקע. והטעם דכתיב לה' הארץ ומלואה [ירושלמי ה"ו], וקנתה לו חצירו המשתמרת לדעתו, דגבי הדיוט אם היו הפירות בחצר הלוקח כיון שנתן מעות זכתה לו חצירו, ואם היתה מתנה כיון שאמר לו יקנה לך חצירי קנתה לו מיד, ועוד דרשות גבוה בכסף נפקא לן [כ"ט ע"א] מונתן כסף ערכך וקם לו.
<h2>דף כט.</h2>
וכל מצות האב על הבן. כלומר כל מצות האב המוטלת על הבן לעשות, כגון כבד את אביך ואיש אמו ואביו תיראו. אחד אנשים ואחד נשים חייבים. כלומר דין הוא שהבת והבן שוין הן בדבר להיות זריזין לעשות צרכיהן [כל] זמן שיוכלו דהיינו כל זמן שלא נשאת שאין רשות בעלה עליה ואם נתגרשה חזרה למצותה. ומצות כבוד אב ואם מ"ע שאין הזמן גרמא ואחד אנשים ואחד נשים חייבין, וכ"ש במורא אב ואם שהן בלא תעשה דנשים [חייבות], שהרי הוקשה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה [ל"ה ע"א], דכתיב איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם הוקשה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. כל מצות עשה שהזמן גרמא. כגון לולב ושופר וסוכה והדומה להן. נשים פטורות. דילפינן מראייה, דכתיב יראה כל זכורך להוציא את הנשים. ומכאן אתה דן [שאר מ"ע שהזמן גרמא]. ותפלה וצדקה וגמילות חסדים אפילו נשים חייבות. חוץ מתלמוד תורה, דכתיב ושננתם לבניך ודברת בם. ופריה ורביה דכתיב וכבשה מי שדרכו לכבש יצאה אשה שאין דרכה לכבוש.
וכל מצות לא תעשה בין שהזמן גרמא. כגון אכילת חמץ ושאור. בין שלא הזמן גרמא. כגון אכילת נבלה ורוב מצות התורה. אפילו נשים חייבות. דכתיב איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם, הוקשה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. חוץ מבל תשחית. דכתיב לא תשחית פאת זקנך, ואשה כיון שאינה בהשחתת זקן לעצמה אינה מצווה על זקן אנשים. וכיון דאינה בהשחתת זקן כלל אינה בהקפת הראש לא לעצמה ולא לאחרים, דלהכי אקשינהו להדדי בחד קרא. ובל תטמא. דכתיב אמור אל הכהנים בני אהרן ולא בנות אהרן.
מתניתין. כל מצות הבן על האב אנשים חייבין ונשים פטורות. מפורש בגמרא הכי, כל מצות הבן המוטלות על האב לעשותן, כגון ללמדו תורה ולפדותו ולמולו ולהשיאו אשה וללמדו אומנות. אנשים חייבים, כלומר האב חייב לעשותן, אבל האם פטורה. וכולן בגמרא מתפרשי מקראי. ורובן, דכל דבר שהוא עצמו אינו חייב בו אינו מצווה לעשות [ל]אחרים. ואשה כיון דפטורה מת"ת ומפריה ורביה ומלפדות את עצמה, ממילא פטורה נמי מלעשותן לבנה ללמדו אומנות נפטרה מתוך כ"ש דמפטרה מהך, ועוד דכל כבודה בת מלך פנימה, ואיך תצא ותבא ותעמידו לפני אומן זה שנה ולפני אומן אחר שנה, וכ"ש שהוא צריך להוליכו לפני האומן בקר וערב, לפי שדרך הנערים לברוח מלפני מלמדם בכל עת ובכל רגע.
גמרא. אף להשיטו בנהר. דשמא יפרש בספינה ויטבע. כאילו מלמדו ליסטות. דכיון דאין לו אומנות יחסר לחמו וילך בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות. כאשר צוה אותו. ולא את שרה. מיחייב איהו. כשיגדל. תפדה. וכל בכור בניך תפדה, קרי ביה תפדה כלומר שיפדה מכל מקום או ע"י אביו או על ידי אחר ומאן ניהו עצמו. הוא לפדות. כלומר שלא פדאו אביו.
<h2>דף כט:</h2>
חמשה בנים מחמש נשים. כלו' בתולות שלא ילדו מעולם. ראשית אונו. דאזלינן בתר אבוה ולא בתר אמיה, דהא כתיב אונו ולא אונה. והכא נמי אזיל בתר אמיה דכתיב פטר רחם ונזיל בתר אבוה וניבעי שיהא בכור אביו, קמ"ל דלא אזלינן אלא בתר נשים לחודייהו.
מיחייב איהו למיגמר נפשיה דכתיב ולמדתם. קרא אחרינא ולמדתם אתם ושמרתם לעשותם. דלא מיחייבא איהי. ללמד את בנה, דכתיב ולמדתם אותם את בניכם, קרי ביה ולמדתם אותם בשו"א תחת הלמ"ד לאקושינהו דמי שהוא חייב ללמוד מיחייב ללמד אחרים. הוא קודם לבנו. דמצוה דגופיה עדיף.
<h2>דף ל.</h2>
ישלש אדם שנותיו. כדי שיהא רגיל בשלשתן. ומי ידע כמה חיי. שיאמר אלמוד שתי שנים מקרא ושתי שנים משנה ושתי שנים תלמוד. ומשני ליומי קאמר'. כלומר ימי השבת שני ימים מקרא ושני ימים משנה ושני ימים תלמוד או איפכא. וכן בכל שבוע ושבוע. ונמצא שיהיו כל שנותיו משולשין בשלשתן.
<h2>דף ל:</h2>
להשיאו אשה. וה"ה לבת להשיאה לבעל, דכתיב ואת בנותיכם תנו לאנשים, כלומר שיתנדב כל כך משלו עד שיקפצו עליה בני אדם. ראה חיים. היינו אומנות שתחיה [אותו] עם אשתו. הקיש אומנות לאשה כשם שמצוה להשיאו אשה כך מצוה ללמדו אומנות. ובגמרא מוכח ללמדו אומנות דוקא, ולא סגי ליה בעיסקא, דפעמים שאין בידו לעשות סחורה ועומד ומלסטם את הבריות. כל מצות האב על הבן. כלומר כל מצות האב המוטלות על הבן לעשותן כגון כבוד ומורא. איש סיפק בידו לעשות. כלומר יכולת, שאין מוחה בידו. רשות אחרים עליה. היינו בעלה שמעכב לה. נתגרשה. מבעלה הרי היא כאחיה. שלשה שותפין יש בו באדם. מפורש בברייתא במסכת נדה [ל"א ע"א], איש מזריע לובן שבו אשה מזרעת אודם שבו הקב"ה נופח בו נשמה וה' הרגשותיו, ואלו הן הטעם והריח והמראה והשמע והמישוש.
<h2>דף לא.</h2>
משדלתו בדברים. כלומר מפתהו, דמתרגמינן כי יפתה ארי ישדל. זו אשת אביך. כלומר אע"פ שאינה אמך. זה בעל אמך. כלומר אע"פ שאינו אביך. והני מילי מחיים. כלומר בחיי אביו הוא מצווה לכבד את אשתו משום כבוד אביו. אבל משמת אביו שוב אינו מצווה עליה מן התורה. ודוקא האי דקאמר בכתובות [ק"ג ע"א] רבינו הקדוש לבניו הזהרו בכבוד אמכם, כלומר שהיתה אשת אביהם ולא אמם ממש ומשום הכי הוצרך לצוות עליהם. והכי מתפרש שם. אסור להלוך בקומה זקופה. כלומר שיראה שיש לו אדון על גביו וסביביו שרואה ויודע מצפוניו. בששים רבוא שכר. כלומר שהיו רוצים לקנותה ממנו ביוקר, שהיה משתכר על מה שהוציא בה ששים רבוא דינרי זהב. מפתח מונח תחת מראשותיו. והוא היה ישן. מה מי שאינו מצווה ועושה כך. כך שילם לו הקב"ה את שכרו.
<h2>דף לא:</h2>
לא עומד במקומו. כלומר במקום המיוחד לאביו לעמוד שם. ולא יושב במקומו. כלומר אם אביו משבעה טובי העיר ורואה שמתקבצים שם ששה טובי העיר להתיעץ, אין הבן רשאי אע"פ שממלא מקום אביו בחכמה לומר אני אשב עמהם במקום אבי ולא אקראנו אלא חייב לקרותו. ולא מכריעו. כלומר אם אביו ואחר חלוקין בדבר אחד לא יאמר נראין דברי פלוני.
<h2>דף לב.</h2>
משל מי. מאכילו ומשקהו ומכבדו. כלומר אם יש ממון ביד האב שיוכל לחיות ממנו. משל בן. אע"פ שיש ממון לאביו. משל אב. כלומר, לא שחייב הבן לצאת ולבא לשוק לקנות לו כל מה שצריך, והוא לא יטרח. הלכה כאיסי בן יהודה. כדי שיתקיימו שתי מצות כאחת. שכל אותן שנים ששימש יעקב אבינו את עבר רבו (וכן) [והן] ארבע עשרה שנים לא נענש עליהן, ונענש באותן עשרים ושתים שנה שהיה עומד בבית לבן עשרים שנה, ושתי שנים שנשתהה בדרך דכתיב ויבן לו בית ולמקנהו עשה סוכות וכו', כלומר שתי סוכות דהיינו שני ימות הקייץ בית לימות החורף, הרי י"ח חדשים, וששה חדשים במסעותיו. ונענש עליהם בשביל שלא שימש את יצחק אביו, שנצטער על יוסף בנו, שלא ראהו מהיותו בן י"ז שנה עד שהיה יוסף בן ט"ל שנה. דכתיב ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה מלך מצרים. ושבע דשבעא ותרתין דכפנא, דכתיב כי זה שנתים הרעב. ובן י"ז שנה היה בצאתו מאת פני אביו. ואותן י"ד שנה ששימש את עבר רבו מוכח להו בגמרא [מגילה י"ז ע"א] מקראי בהדיא. וסוגיין כרב יוסף, דכבוד כולן מחול חוץ ממלך. ואע"ג דכבוד הרב מחול הידור בעי למיעבד ליה, כלומר שאומ' לרב שעומד ומשקהו כבנו למה אתה (מענישו) [משמשני].
<h2>דף לב:</h2>
זקן אשמאי. כלומר גוי, או עם הארץ הדומה לו. ומלשון שממה והאל"ף נוספת. אי נמי לשון אשמה, לפי שרוב עמי הארץ בעלי חטא הן לפי שאינן יודעין להזהר במצות. יהדרנו בממון. כלומר שיהיה מצווה לתת לו משלו אם אינו צריך לו. אף הידור שאין בה חסרון כיס. ת"ל תקום והדרת. מצוה ולא שתי מצות, כלומר שתהא הדור בה, דהיינו בתוך ארבע אמות, אי נמי שתי מצות שיהדרנו בדבורו ויקראנו רבי ומרי. דבר המסור ללב. כלומר ללבו של עושה הדבר, הוא יודע אם ראהו אם לאו, לפי שיכול להשמט מן הבריות שלא יחזיקוהו ברשע שידינוהו לכף זכות ויאמרו לא ראהו. לכך נאמר ויראת מאלהיך, שכל מחשבות גלויות לו, ויודע בך שלסתור ולבטל מצותיו נתכוונת. שלא יטריח. כלומר אם יכול לילך בדרך אחרת שלא יעמיד הצבור. ת"ל זקן ויראת. להכי סמך ויראת לזקן שאף הזקן יירא. כל שיבה במשמע. כלומר ואפילו זקן אשמאי.
<h2>דף לג.</h2>
הלכתא כאיסי בן יהודה. דכל שיבה במשמע, ואפילו זקן אשמאי. פליג ליה רביה יקרא. אם כל כך חכם הוא שגם רבו מכבדו בדבריו, חולקין גם אנו כבוד לו בפני רבו לפי שלא יהיה רבו קפיד לכך. ואי לא פליג ליה רביה יקרא אין חולקין, לפי שאם נחלוק לו כבוד נמצא שאנו ממעטין בכבוד הרב, כלומר שאנו משוין אותו לרב. כמה הרפתקי. כלומר כמה מקרים וצרות עברו עליהם וראו אותות ומופתים, ש"מ שהשם אוהב אותן שיחיו בעולם, וש"מ שהיו צריכין לבני העולם, הילכך חייבין אנו בכבודן. אביי יהיב להו ידא לסבי. כלומר פושט ידיו לזקנים כשהן עוברין אצלו ונשענים עליו. אבל לא היה קם מפניהם, מפני חכמתו לא היה רוצה לבזות בתורתו שהיה ראש ישיבה.
<h2>דף לג:</h2>
וטוב לא יהיה לרשע. ואין טוב אלא תורה שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם, אלמא תורתו משתכחת. לא יאריך ימים. אלא כצל. מ"ט לפי שאינו ירא, ומוראה זו קימה. חוץ מהתרת סנדל והנעלת מנעל. לפי שיעידו הרואים כי עבד הוא ואתו ואסרו עליה בת ישראל. אבל מנח תפלי לית לן בה. לפי שאי אפשר לטעות בו, שעבד אינו מניח תפלין כאשה, דמ"ע שהזמן גרמא היא. לרבות ת"ח. שאדם צריך לירא מהם, שלא ילך בפניהם בגילוי הראש ושימעך קולו כשידבר בפניהם. ועושין אותן סניפין. כלומר שמושיב אדם אותם במקום כבוד סמוך לגדולי העיר. מפני ספר תורה. כלומר כשאדם מעבירה לפניו והוא עוסק בתורה בעל פה. מפני לומדיה עומדין. בשעה שאדם יושב בבית המדרש וגורס גרסתו. ודוקא שאין ספר לפניו, שאם היה ספר לפניו והוא קורא אינו רשאי לקום. ולייט עלה אביי. (אמאי שעושה) [על מי שעומד]. ובגמרא משמע שאינו חייב במצות קימה אלא שתי פעמים ביום לת"ח אחד כדי שלא יהא כבודו גדול מכבוד שמים, שהרי פני יוצרו אינו מקבל אלא שחרית וערבית [ה"ה] משעמד מפני רבו [שחרית] אין חייב לקום מפניו אלא ערבית. סוף דבר שתי פעמים ביום אחד די לו.
רכוב כמהלך דמי. דלא בתרא דידיה אזלינן אלא בתר הבהמה, שהבהמה נחשבת כשתי רגליו. דאי חשבינן ליה כיושב לא היה צריך לקום מפניו.
שהזמן גרמא. כלומר שהזמן גורם לה להתחייב בה, שאין חובתה אלא זמן קבוע.
<h2>דף לד.</h2>
כללא הוא. בתמיה, כלומר וכי כלל הוא כתיב לכל מ"ע שהזמן גרמא נשים פטורות. והרי מצה לילי י"ט הראשון שהוא חובה דכתיב בערב תאכלו מצות, וזמן גרם לה. ונשים חייבות כדאיתא בפסחים [מ"ג ע"ב] נשים חייבות לאכול מצה מן התורה שנאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה והני נשי הואיל ואיתנהו בבל תאכל חמץ דמצות ל"ת היא דהקשה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ישנן נמי בקום אכול מצה. וכן שמחת הרגל דכתיב ושמחת בחגך אתה וביתך וגו'. והקהל. בחג הסוכות של שמטה שהמלך בעצמו דורש לפני הטף והנשים, דכתיב הקהל את העם האנשים והנשים והטף. פריה ורביה. דכתיב וכבשוה, איש דרכו לכבוש ולא אשה. וכל היכא דלא קרינא ביה וכבשוה לא קרינא ביה פרו ורבו. אין למדין מן הכללות. כל היכא דתני כלל כי האי גונא, כל מצות עשה וכו' וכל מצות לא תעשה הכל חייבין בראיה, אין למדין מהן. דאיכא בהו דלאו דוקא. ואפילו במקום שנאמר בהן חוץ. דאיכא למימר מדאפיק מאי דאפיק ש"מ דוקא ולא שייר מידי, אפילו הכי אין למדין מהן. כגון בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים והמלח, דמידי דזיין בעינן שבמקום מזונותיו של אדם חשובה לו דירתו ושביתתו, והני לא זייני. ואיכא נמי כמהין ופטריות, מיני בולטין הן וקים להו לרבנן דלא זייני. מערבין. עירובי חצירות. משתתפין. שתופי מבואות.
<h2>דף לה:</h2>
אף בל יקרחו נשים פטורות, דכתיב בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת, ודרשינן בנים ולא בנות, לקרחה. אבל לגדידה אפילו בנות דכתיב כי עם קדוש אתה, בין בנים בין בנות בכלל עם הן. ומה ראית לרבות הגדידה ולהוציא את הקרחה מרבה אני את הגדידה שהיא חמורה בין במקום שער ובין שלא במקום שער ומוציא אני את הקרחה שאינה אלא במקום שער. מבל תקיף פאת ראשך. דכתיב לא תקיפו פאת ראשכם. ובל תשחית זקן. דכתיב ולא תשחית פאת זקנך. מפורש בפירוש המשנה. ובל תטמא למתים. בפרשת אמור גבי כהנים, אין כהנות בכלל אע"פ שאין... חובת הגוף אפילו הכי נשים פטורות. בבל יקרחו קרחה על מת. שמוזהר שלא יקרח אפי' שתי שערות. נשים פטורות. דכתיב בנים אתם אחר לא תתגודדו דמשמע בנים גזירה שוה דקרחה קרחה מבני אהרן, מה להלן נשים פטורות אף כאן נשים פטורות כותייהו. ובכל דוכתא דתשכח לא יליף ג"ש לתת לה להאי, שאין אדם דן ג"ש מעצמו אא"כ קבלה מרבו מ[רבו] למשה מסיני. זהו הטעם לכולן שקודם שקמו ה... הטעו את... לא... כי אם נכונה וברה וזכה מצויה בפי כל אין חולק בדבר... את חכמים ומלמדים התלמידים ואותן התלמידים מתלמידים אחרים שהרגישו... שלא יחוש אדם לשום גזרה שוה אלא אם כן היא נמצאת בפי רוב החכמים. ואותה שתמצא בפי היחיד לא ישימו לב עליה.
<h2>דף לו.</h2>
ת"ר לא יקרחו דכתיב גבי כהנים למאי איצטריך, וכי גרעי מישראל, כלומר [אי] ללמד לחייב על כל קרחה וקרחה, וראשם הנאמר גבי כהנים למה נאמר, לימא לא יקרחו סתם. ומשני לפי שנאמר גבי ישראל לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם, דמשמע סמוך לפדחת ולא בכל הראש, לכך איצטריך וראשם ללמד על כל הראש. שריבה בהן מצות יתירות. כגון עבודות ומצות אלמנה וגרושה חללה זונה. מה להלן על מת. כלומר דבישראל כתיב ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת. אף כאן. גבי כהנים. על מת. אבל אם קרח על שאבדה לו אבדה לא לקי.
מתניתין. הסמיכות והתנופות. בין שהיו כהנות בין שהיו ישראליות אינן חייבות באלו, [אף] שרובן [זמן] גרמא שאין נעשין אלא ביום. וכבר ביארנו במ"ע שהז"ג דנשים פטורות, אפ"ה אצטריכינן למעוטינהו מקראי דסלקא דעתך אמינא דהואיל (וצריך) [וצורך] קרבן וכפרה הן ליחייבו, קמ"ל דפטירי. סמיכות. דכתיב דבר אל בני ישראל וסמך, בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות. בני ישראל והניף. הקרב אותה בני ישראל. ומלק והקטיר איתקש מליקה להקטרה. חוץ ממנחת סוטה ונזירות. ובתנופה קא משתעי, ואמרינן מה להלן בעלים אף כאן בעלים, בסוטה ונזירה הן עצמן מניפות. וכהן נמי מניף הוא, כיצד כהן מכניס ידו תחת יד הבעלים ומניף עמהן. אשכחן סוטה נזירה מנלן, אתיא כף כף, כתב בסוטה ונתן על כפיה את מנחת הקנאות וכתב בנזיר ונתן על כפי הנזיר.
<h2>דף לו:</h2>
מתניתין. כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ ושאינה תלויה בארץ נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ. משנה זו מתפרשת כן בגמרא, כל מצוה שהיא תלויה בארץ, כלומר שהיא חובת קרקע כגון שמטה ויובל ותרומות ומעשרות לקט ושכחה ופאה אינן נוהגות אלא בארץ, ולא בחוצה לארץ אפילו מדרבנן. וכל מצוה שאינה תלויה בארץ, אלא חובת הגוף היא, כגון תפלין ופטר חמור אע"ג דכתיב בה והיה כי יביאך, נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ, וכ"ש שאר חובות הגוף דלא כתיב בהו ביאה כלל. חוץ מן הערלה והכלאים. ארישא קאי, שאע"פ שהן חובת קרקע אפ"ה הלכתא גמירי לה דנהיגי אפילו בחו"ל. אבל איסור חדש קודם שהאיר מזרח של ששה עשר, בארץ אין בחו"ל לא, כלומר (והכי) [אע"ג] דכתיב ביה בכל מושבותיכם בסופה דולחם וקלי וכרמל וכו', לאו למימרא בכל מקום שאתם יושבים, אלא למימרא שאף בארץ לא נתחייבו בחדש כל אותן ארבע עשרה שנה שהיו בגלגל כשכבשו וחלקו עד שנתישבו והכיר כל אחד ואחד את שלו. ואתא ר' אלעזר ואמר אף החדש נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ מן התורה. מאי טעמא, מושב כל מקום שאתם יושבים משמע. והאי כלאים דקא אמרינן דנהגי אפילו בחוצה לארץ, דוקא בכלאי הכרם, דכיון דמדאורייתא אסירי בהנאה, בחו"ל נמי גזרי בהו רבנן. אבל כלאים דזרעים דבארץ גופה לא אסירי בהנאה לא גזרי בהו רבנן עלייהו בחוצה לארץ. גמרא. אף החדש. מפורש הוא בפירוש המשנה.
<h2>דף לט.</h2>
לוקין על הכלאים בחו"ל דבר תורה, כדיליף לקמן. בהרכבת אילן. שהרכיב אילן תפוח באילן תאנה לוקה. את חוקותי תשמרו חוקים שחקקתי לך כבר. מדלא כתיב ושמרתם חוקותי, והכי משמע את חוקותי אשר מעולם תשמורו מלמד שהוזהרו נח ובניו עליהם ואלו החוקים. בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע [כלאים]. ואיזו זריעת כלאים אני אומר חקקתים, דומיא דבהמה, והיינו הרכבה. ומהכא נפקא לן בסנהדרין [ס"א ע"א] דבני נח הוזהרו עליהן. והכא אתה מוסיף ללמוד מהיקישא זו דמה בהמה אפילו בחו"ל דהא חובת הגוף הוא אף שדך בחו"ל. אלא [ד]אמר הכתוב שדך דמשמע המיוחד לך וחוצה לארץ לא הקנו לך מן השמים. ההוא למעוטי כלאי זרעים. דלא אסירי בחוצה לארץ. לא חווריתו. אין הלכות כלאים מחוורות לכם, דלא אסרום חכמים בחוצה לארץ. לא צהריתו. אין הלכות כלאים צהירות לכם. צהירות, מאירות. דהא קיימא לן כר' יאשיה דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. דכתיב לא תזרע כרמך כלאים, דהיינו חטה ושעורה. הילכך לאו בר מלקות הוא. ואע"פ שאינו לוקה מתסרי בהנאה אע"פ שאין בו חטה ושעורה, כדתנן [כלאים פ"ז מ"ח] המעביר עציץ נקוב בכרם אם הוסיף אחד ממאתים אסור בהנאה.
<h2>דף לט:</h2>
מתניתין. כל העושה מצוה אחת מטיבין לו. משנה זו מתפרשת בגמרא הכי, כל העושה מצוה יתירה על זכויותיו מטיבין לו, לפי שהעולם נדון אחר רובו, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את כל העולם כולו לכף חוב, שנאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, בשביל חטא אחד שחטא זה אבד ממנו ומכל העולם כולו טובה הרבה. מטיבין לו. בעולם הזה. ונוחל את הארץ. לתחיית המתים.
<h2>דף מ:</h2>
אין זה מן היישוב. כדאמרינן בפסחים [מ"ט ע"א] שפסול הוא לעדות וחשוד הוא אשפיכות דמים ואין מתלוין עמו בדרך ומושבו מושב לצים. וכל המחזיק בשלשתן וכו'. החוט המשולש לא במהרה ינתק. [ואמרינן בברכות [ח' ע"א] גדול [מה] שנאמר במי שנהנה מיגיעו יותר ממה שנאמר בירא שמים שנאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב. ואילו בירא שמים לחודיה שהוא מטיל עצמו על הצבור נאמר אשרי ירא את ה'. לפי שפעמים עינו צרה בשלות העשירים שמרעיבין אותו ואין מרחמין עליו. אי נמי שמרוב עניו לא יוכל לגמול חסדים לבני אדם, וזה שנהנה מיגיעו יכול לגמול, ונמצא שהוא עוסק בתורה ובגמילות חסדים שהעולם עומד עליהם. אינו מן היישוב. אינו מקפיד על דבר שהוא כבוד לו ואין לו בושת. וכן האוכל בשוק, ואינו מקפיד על כבודו אינו בוש לזלזל בעצמו וליפסל, הילכך פסול לעדות. כל העושה מצוה אחת יתירה על זכויותיו מטיבין לו ומאריכין ימיו ושנותיו ונוחל את הארץ.
<h2>דף מא.</h2>
האיש מקדש בו ובשלוחו. מפרש בגמרא האיש כשרוצה לקדש אשה חייב הוא שיטרח הוא בעצמו אל עיר מושבה ויראנה קודם שיקדשנה כדי שלא ישנאנה. ושמא לא תמצא חן בעיניו אם יקדשנה ע"י שליח. וכל דרכי התורה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. ובשלוחו. כלומר אע"פ שמצותו בכך, אם סמך על השליח קידושיו קידושין, וצריכה גט ממנו, ואין קידושין אחרים תופסין בה. ובגמרא יליף מקראי טובא דשלוחו של אדם כמותו בכל התורה כולה. והאשה מתקדשת בה ובשלוחה. כמו שפירשנו בהאיש מקדש שמצותה להשתדל האשה שתראה המקדש אותה קודם קבלת קידושיה. ומפורש בגמרא דדוקא היא שיש בזו [רק] מצוה אבל חיובא ליכא, דאשה בכל דהו ניחא לה דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו. אבל באיש חיובא נמי איכא. ובשלוחה. דשלוחה כמותה. האיש מקדש את בתו כשהיא נערה. כלומר אפילו כשהיא נערה, שאין רשות לאב למוכרה לשפחה, היא ברשותו לקדשה לכל מי שירצה אפילו בעל כרחה, דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה. וכ"ש כשהיא קטנה, שהרי בידו למוכרה לשפחה. ובשלוחו. דכל מילי דהוא [מצי למיעבד] יכיל לשוויי שליח. ומפרש בגמרא דלכתחילה אסור לאדם לקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה, כדי שיהיו כל ימיהם בשלום ובשלוה ושיהיו בניהם נקיים וכשרים ולא תלך ותזנה תחתיו ותתלה אותם בבעלה.
גמרא. האיש מקדש וכו' השתא בשלוחו. מצוה בו יותר מבשלוחו. דכי עסיק גופו במצוה מקבל שכר מרובה. מחרך רישא. לכבוד השבת. שבוטא. דג. בהא איסורא נמי איכא. (שמא) [אם] יכול לקדש בעצמו וקידש ע"י שליח, מצוה היא שיראנה שמא תתגנה עליו ובאין לידי מריבה. וכי איתמר דרב יוסף. [דאמר] מצוה היא ולא איסורא. אסיפא איתמר. דהא אע"פ שלא ראתהו ליכא איסורא לגבה שמא תראה בו דבר מגונה, דהא אמרינן טב למיתב טן דו [מלמיתב ארמלו]. משל לנשים שאומרות טוב לשבת במדבר בשני גופין מלהיות ביישוב אלמנה יחידה. טן, מדבר. דו, שני גופין. כשהיא קטנה לא. מסייע ליה [לרב דאמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה] עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה. ואע"ג דאמרינן דבאשה איסורא ליכא, הני מילי היכא שיודעת מי האיש ומאיזה משפחה הוא ואעפ"י שלא תראהו אם יש בו צורת פנים נכבדת אינה מקפדת בכך, אבל בלא דעתה כלל שאינה יודעת כלל מי הוא עד שתנשא בהא ודאי מקפדת ומקפדת. וצריך האב לחוש על זה. ואעפ"י שלא חש מיקדשא קידושי תורה, דהתורה נתנה רשות לאב לקדש את בתו אפילו נערה שלא ברשותה דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה. ולדבר עבירה לא אמרינן שלוחו של אדם כמותו. חוץ ממעילה ושליחות יד וטביחה ומכירה, דבהני תלת חזינן מקראי דשלוחו של אדם כמותו, (ושלוחו) [ומשלחו] חייב.
<h2>דף מב.</h2>
ובוררין להן חלק יפה. לכל אחד ואחד ששוה זה כזה, ואחר כך נוטל כל אחד ואחד מן האפוטרופסין לפי ראותו זה למזרח וזה למערב. הגדילו היתומים יכולין למחות. ולומר [איש] לאחיו או תן לי עשרים דינר אם תרצה שיהיה לך חלק מערב או אתנם לך, לפי שיש לי בצד המערב שדה סמוכה שנפלה לי מאמי והיתה שם קודם חלוקה. וכטועה חשבינן ליה לאפוטרופא, אע"פ שעשאוהו ב"ד אפטרופא. דאלימא מילתא. ודוקא. כלומר כשהיו חלקים שוים בדמים, אבל אם טעו בשומא חלוקתם בטלה לגמרי ואעפ"י שירצה להחזיר לו כל מה ששוה יותר, יכול המתאנה לומר לא אסמוך על החלוקה, שלא אקח מכל שדה ושדה חציו. וכיון שנתאנה בדבר שהיו שם ב"ד בודאי שלא נתאנה. שבודאי היה סבור שלא יטעו אפילו בשתות. הילכך כיון (שהטעו) [שטעו] אין ממש במעשיהם, וכמי שחלקו שלא ברשות היתומים דמו. אבל כשחולקין הן בעצמם, אם לא נתאנו אלא בשתות, דין הוא שלא תתבטל החלוקה כיון שרצה להחזיר לו מה שנתאנה, כיון שהוא בעצמו פשע בדבר.
<h2>דף מב:</h2>
אבל שויה שליח וכו' ולא לעוותי. (בטל) [אפילו פחות] משתות בטל מקח. דדין שליח כדין אלמנה, דאם טעה בכל שהו מקחו בטל. דלא אמר לפלוג בשומא דבי דינא. כלומר שלא [רצו] מתחלה להיות שמין את הנכסים בג' שהם ב"ד. אבל אם קבלו עליהם להיות חלוקתן בשלשה דיינין כדין שום הדיינים אע"פ שהאחין עמהם והן [טועין] ואפילו בשתות [אין] מכרן בטל. אלא במטלטלי. דאונאה כי כתיבא במטלטלי הוא דכתיבא, דכתיב או קנה מיד עמיתך לא תונו, דבר הנקנה מיד ליד. אבל במקרקעי אין אונאה לקרקעות, דמשום שהם דבר קיימא לעולם אין להם דמים. משא"כ במטלטלי דמיגנבי ועשויין ליבלות ושכיחי דנפלה בהו דליקה. ולא ביטול מקח. ויש מטלטלין שדרכן דכל דמיהם אין ביטול מקח, כדאמרינן גבי ספר תורה אליבא דר' יהודה בפרק הזהב [ב"מ נ"ו ע"ב]. דפלוג בעילויא. כלומר שלא חלקו בחבל ליטול כל אחד ואחד ברעה וביפה אלא העלום בדמים ונטל זה ברעה כדי דמי היפה. אבל פלוג במשחתא. שוה בשוה ברע וביפה, אפילו נתאנה זה בטפח (וזה) במאה טפחים בטל המקח, דבדבר הנראה לעין לא היה לו לטעות, כלומר ואדעתא דהכי לא עבד ולא ניתן למחילה. אבל בעילויא אדם יודע שדרך האדם לטעות במקצת, שאין אדם יכול לצמצם הדמים ומחיל, ועל מנת כן נכנס לחלקו.
<h2>דף מג.</h2>
שליח נעשה עד. בין לקידושין בין שלח ממון לבעל חובו מצטרף שליח עם עד להיות שנים. או אם היו שלוחין שנים מעידין (כדבריו) [בדבר]. וחייבו שבועה ע"י הכתף שהוליך לו הפירות, שהוא היה כופר בכולן. הן הן שלוחיו הן הן עידיו. ונאסרת לעלמא, דשליח נעשה עד. וכן בגירושין. אם שלח גט לאשתו ע"י שנים ונתקרע הגט או אבד ואינו נמצא ביד האשה והבעל כופר בה, הרי היא ניתרת לינשא בעדות אלו השנים.
<h2>דף מג:</h2>
וכן בדיני ממונות. ומפרש בגמרא וצריכא דאי אשמעינן גבי קדושין התם הוא דנאמן דאין נוגעין בדבר, דהא לאסרה קא אתו, אבל גבי גירושין דלמשרא לעלמא קא אתו אימא לא ליהמני, דשמא עיניהם נתנו באשה, וכיון שהבעל מעיז בפניהם אימא לא ליהמני, קמ"ל דנאמנין. ואי אשמעינן גבי גירושין ולא אשמעינן דיני ממונות, הוה אמינא התם בגירושין דין הוא דליהמני, דכיון דאיתתא לבי תרי לא חזיא למה יחטא האחד בשביל חבירו, אבל ממונא דאפשר למיפלגיה אימא קנוניא עשו שניהם ועיכבו זה הממון לעצמן ומעידין שנתנוהו לבעל חובו, לא ליהמני(ה) כיון שהבעל חוב אומר בפניהם לא נטלתי. דכי אמר קרא דשנים (עד עידין) [מעידין] הני מילי היכא שלא הגיע הממון לידם אלא שראו המעשה, קמ"ל וכן בדיני ממונות דאפילו בדיני ממונות מהימני, דאין נוגעין בעדותן, דמיגו דיכלו לפטור עצמן בענין אחר ולומר שהחזירו הממון ללוה שלא רצו לעשות שליחותו, והיו נאמנין, דהמפקיד לחבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים, (ד)יכלי למימר עשינו שליחותו ופרענו למלוה.
והשתא דתקון רבנן שבועת היסת. שאפילו מי שאינו מודה מקצת הטילו עליו שבועה, מהשתא אפילו סבירא לן המלוה את חבירו בעדים [אין] צריך לפרעו [בעדים], אפילו הכי נוגעין בעדותן הן, דאי אמרי אהדרינהו ניהלך בעו אשתבועי. לפיכך מעידין שקבלם המלוה מידם כדי שיפטרו מן השבועה. לפיכך בממון לא אמרינן הן הן עדיו. וכיון דעדים לא הוו הרי הדין הזה כדין הקצוב בשבועות [מ"ד ע"ב] חנוני על פנקסו, משתבעי אותן עדים דיהבינהו למלוה ונפטרין מן השולח שהוא הלוה שמסר להם מעותיו. אבל מלוה יאמר שאין נאמנין לו בשבועה, ומשתבע דלא שקיל איהו מינייהו ופרע לוה למלוה. וא"ת איך נשבעין הני עדים על טענת שמא, שהרי הלוה טוען עליהם בטענת שמא לא נתתם למלוה המעות שנתתי לכם ונשבעין על טענת שמא. י"ל הא לא מיקרי טענת שמא אלא טענת ודאי, שהרי מכח המלוה שטוען בודאי שלא קבלם מידם הם נשבעין ללוה. וא"ת כיון דהאי טעמא דשליח נעשה עד לא שייך השתא בדיני ממונות (מדחזי) מדחשדינן להו ומשתבעי, [אלמא] דלא חשבינן להו כעדים, דאילו הוו עדים לא משתבעי עדים בשום מקום בעולם, אם כן היכי מייתי הגאון הרב אלפסי ז"ל מעשה דירושלמי שחייבו שבועה ע"י הכתף. י"ל דהאי מעשה דירושלמי מיירי כגון שהמפקיד עצמו הלך עם הכתף, דתו לא מצי למחשדיה שעכבם (לעדים) [לעצמו], ולא מצי לאשתבועי(ה). הילכך הכתף נעשה עד, דלא הוי נוגע בעדות, ואית ליה דינא דעד אחד. כתב בספר המאור, מה שכתב הרב אלפסי ז"ל והשתא דתקון רבנן שבועת היסת, אינו נראה כן. ונ"ל ששתיהן שבועות חמורות כעין דאורייתא הן וכדין חנוני על פנקסו. ואע"פ ששבועות העדים לאו מנוטלין אלא מלא משלימין, כל שכן שהיא חמורה, והיא דומה לשל תורה. ומה שהוזכרה בשמועה שבועת היסת, לאו למימרא דאיתיה הכא כלל, אלא מאחר דתקנוה רבנן, אזל לה מיגו דאמרינן לעיל, והוו להו נוגעין בעדותן. והמבין יבין. עד כאן. והיכא דאיתיה כפירת ממון בין האשה ובין הבעל, כגון שהיא אומרת לא קבלתים כלל, אפילו לשם קדושין לית הלכתא כלל הן הן שלוחיו הן הן עדיו אלא בקידושי שטר וביאה אבל לא בקידושי כסף [ירושלמי פ"ב ה"א]. והיכא דליכא כפירת ממון, כגון שהאשה אומרת לפקדון יהיבינהו ניהלי, והעדים אומרים לקידושין, בהא הלכתא הן הן עדיו.
נערה המאורסה. הרב רבנו שלמה פירש ה"ה בקטנה שיודעת לשמור גיטה. והאי דפליג בנערה להודיעך כחו דר' יהודה. היא ואביה. או היא או אביה. היא, שהרי אמרה תורה ונתן בידה. אביה, שהרי התורה זכתה לו לקבל קדושיה ואיתקש יציאה להויה. ודוקא מן האירוסין, אבל מן הנשואין היא ולא אביה, דמשנשאת שוב אין לאביה רשות בה. אין שתי ידים זוכות כאחת. בגוף אחד. וכל שאינה יודעת לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש. אפילו ע"י אביה, דהא שוטה היא וא"ר יצחק ושלחה מביתו מי שמשלחה ואינה חוזרת, יצאה זו שמשלחה וחוזרת. זה אינו כתוב בהלכות.
אמר ריש לקיש כמחלוקת בגירושין. כלומר מגירושין נשמע לקדושין, דלרבנן אם קדשה עצמה מקודשת ולר' יהודה אינה מקודשת. ור' יוחנן אמר מחלוקת לגירושין. ואמרי רבנן בין היא בין אביה, דכיון דמכנסת עצמה לרשות אביה דמכאן ואילך אביה מיפר נדריה בלא שותפות, הילכך ניחא ליה לאב דלקבל עצמה גיטה. אבל לקדושין. דמפקעת מרשות אביה דאביה והארוס מפירין נדריה, אפילו רבנן מודו דאין לה להזיק לאביה, ואפילו נערה אם נתקדשה שלא לדעת אביה. אבל בקטנה אפילו ריש לקיש מודה דאין קידושיה קידושין כלל.
<h2>דף מד:</h2>
נערה מהו שתעשה. כלומר לרבנן דאמרי היא ואביה. מי אלימא (זה) [ידה] כיד אביה שתוכל לשוויי שליח לקבלה בחיי אביה דתיכף שיגיע גט ליד השליח תתגרש היא [ואפילו] (ו)נקרע הגט או שאבד קודם שיגיע לידה. כיד אביה דמיא. הא דאמרי דהיא עצמה מקבלת גיטה מאיזה טעם הם אומרים שיש לה יד, ליד אביה מדמו לה או לחצר אביה. ובגמרא מקשה דהיכי מספקא לן דתהוו כחצר אביה דאם כן אפילו כי יגיע לידה לא תתגרש, שהרי היא חצר שאינה משתמרת (אלא) לדעת אביה כדאמרינן [גיטין ע"ח ע"א] שהאשה אינה מתגרשת כשנתנו ביד עבדה אא"כ היה עבדה כפות. אלא הכי מיבעיא ליה מי אלימא ידה כיד אביה ומציא לשוויה שליח, (ודוקא) [אפילו] בחיי אביה. או דילמא קלישא ידה לגבי שוויי שליח. ומשני דלא אלימא ידה כיד אביה לשוויי שליח. ודוקא בחיי אביה, אבל לאחרי מיתת אביה משויה שליח. אבל קטנה אפילו אחר מיתת אביה אינה משויא שליח, כדמוכח לעיל [מ"ב ע"א] דאין קטן משוי שליח כלל.
קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה. ובקטנה הכל מודים שאין קידושיה קידושין שלא לדעתו. צריכה גט. שמא נתרצה האב בקידושין. וצריכה מיאון. שמא לא נתרצה האב כלל ויאמרו הרואים שהצריכוה ב"ד גט, סבורים דפשיטא להו לב"ד שנתרצה האב בקידושיה והויא ליה גרושתו מעליא, ושוב אין קידושין תופסין באחותה, שאחות גרושתו בכרת, כדכתיב בחייה כל שבחייה, אין קידושין תופסין בחייבי כריתות. ומן הדין תופסין קידושין באחותה דשמא לא נתרצה האב בקידושי הראשונה.
והוא ששדכו. כלומר כשאנו מצריכין לה גט, דוקא שכבר דברו קרובי המקדש עם האב ואמרו לו פלוני קרובנו או אחינו חפץ להתחתן עמך ושתק, או דחה אותם בדברים שאמר נעיין בדבר, והלך האיש המשדך וזרק קידושין לקטנה בלא דעת אביה. ומשום הכי יש לחוש שמא האב נתרצה, כיון שדברו אתו בתחלת המעשה. אבל אם לא הודיעוהו כלל, בהא ליכא שום ספיקא דודאי לא התרצה האב לקידושין כלל ואינה צריכה גט וכל שכן מיאון.
<h2>דף מה.</h2>
איתמר מת. אותו שקדשה שלא לדעת אביה, ובשדכו מיירי. (דנפלה) [ונפלה] לפני אחיו ליבום ממאנת למאמרו. כלומר צריכה למאן עם הגט המוטל עליה אם עשה בה מאמר. וצריכה אלו שלשה דברים, גט מיאון וחליצה, כדמפרש ואזיל. ואינה ממאנת לזיקתו. כלומר אם לא עשה בה מאמר היבם לא מוטלת עליו היבמה (לא) [אלא] מחמת זיקת קידושי אחיו ולא מחמת קידושין הנקראים מאמר, אינה צריכה למאן כלל. ובדבר אחד סגי לה, והוא חליצה כדמפרש ואזיל. עשה בה מאמר. עכשיו מפרש ממאנת למאמרו שצריכה שלשה דברים. צריכה גט שמא נתרצה האב בקידושי שני. שנקראים מאמר, והם קידושין מדרבנן. שאם לא נתרצה האב בקידושי שני לא היתה צריכה גט אפילו נתרצה בקידושי ראשון, דקטנה אין עושין לה מאמר אלא מדעת אביה. ואם לא נתרצה בקידושי ראשון הוו קידושי שני קידושי תורה אם נתרצה בשני. וצריכה חליצה שמא נתרצה [האב] בקידושי ראשון. והיא זקוקה ועומדת לפני היבם להתיבם מן התורה, ובין נתרצה בשל שני בין לא נתרצה. וצריכה מיאון. כלומר צריכה אף מיאון עם הגט והחליצה, דשמא לא נתרצה לא בשל ראשון ולא בשל שני, ולא תהא צריכה לא גט ולא חליצה, והרואים שהצריכוה ב"ד גט יאמרו דפשיטא להו שלא נתרצה האב בקידושי ראשון כלל אלא בשל שני ונמצא שהגט גט ממש ולא גט יבמין שהרי לא היתה צריכה לא גט ולא חליצה ונמצא שאם בא לקדש אחותה לא יצריכוה גט כלל שאין קידושין תופסין בחייבי כריתות. וכשרואין שממאנת בשני פשיטא להו שהגט אינו גט אלא מחמת ספק ויצריכו [גט] לאחותה. וצריך עיון למה אמ' וצריכה מיאון שמא לא נתרצה [בראשון כיון שלא נתרצה] בשני אפילו (לא) נתרצה (אפילו) בראשון לא הוי גט, דהא קטנה מן האירוסין אין עושין בה מאמר שלא מדעת אביה.
לא עשה בה מאמר. עכשיו בא לפרש ואינה ממאנת לזיקתו. כאן שנה רבי. ביבמות [מ"א ע"א] שנינו המגרש את אשתו ונשא אחיו את אחותה פטורה מן החליצה ומן היבום דהויא לה אחות גרושתו שהיא ערוה לו בחייה. ועל משנה זו אמר ריש לקיש כאן שנה רבי (זו), ממשנה זו אנו למדין דאחות גרושתו היא ערוה מן התורה. אבל אחות חלוצתו אינה אלא מדברי סופרים. וא"ת אמאי צריכה מיאון בעשה בה מאמר, גזירה שמא יאמרו אין קידושין תופסין באחותה, מאי גזירה איכא, נמי מדחזו שאינה צריכה יודעין שהגט שעשה לה גט יבמין הוא והכל יודעין דאחות חלוצה מדרבנן. י"ל דאיכא מאן דחזי בגט ולא חזי בחליצה וסבר אחות גרושתו היא ויתירנה בלא גט, ומשום הכי צריכה מיאון. וא"ת אכתי נמי איכא מאן דחזי בגט ולא חזי בחליצה ומיאון. י"ל כל תקנתא דמצו ב"ד למעבד עבדי. עולא אמר אפילו מיאון אינה צריכה. לא שנא שדך ולא שנא לא שדך, דבודאי לא נתרצה האב כיון דבשעת קידושין לא הודיעוהו, והכל יודעין שהיא ברשות אביה בעודו חי. הילכך אינה צריכה אפילו מיאון וכ"ש גט וחליצה. תותי ציפי. אילני צפצפה שהוא מין ערבה ועושין מהן מחצלות והן נתונין ע"ג זיזין הבולטין לרה"ר לישב בצל תחתיהן מפני החמה. אפילו למ"ד. בבת שלא נתקדשה לדעת אביה שמא נתרצה האב, אבל הכא [מודה] דלא חיישינן שמא נתרצה הבן בקדושין שקדש לו אביו שלא מדעתו, דהתם יש לחוש שמא נתרצה האב בקידושי בתו, שאין לו לדאוג עוד עליה למי ישיאנה. אבל גברא דייקא ונסיב. ובן אינו ברשות אביו ליתן לו אשה שלא בשליחותו.
<h2>דף מה:</h2>
ודלמא ארצויי ארצי קמיה. כלומר הבן גלה אוזן לאביו שהוא חפץ באשה פלונית והאב שתק ואחר כך נעשה שלוחו מאליו, וזכין לאדם שלא בפניו. בפירוש אמר מר וכו'. שמעתי מרבותי דלא סבר לה כרב ושמואל דאמרי חוששין שמא נתרצה האב, וכ"ש דלא חיישינן שמא עשאו הבן שליח בפירוש או ארצויי ארצי קמיה ונעשה הוא כשליח מאליו כיון שראה שחפץ באותה האשה, לפי שדעת אדם משתנה משעה לשעה, ויכול לומר אי אפשי ליאסר בקרובותיה, דיותר אני רוצה באמה או באחותה. ובין נתרצה האב בין לא נתרצה האב. [דאמרינן] לעיל דבקידושין דברי הכל אביה ולא היא לפי שאין לה יד כלל אלא אם כן (נשתלחו) [נתקדשו] הנערה והקטנה בפני אביהן.
כפתיה ואמר לה הבעל. תהוי לקריביך, ושוב לא אתרצה שתהיה בתי לאשה אלא לקרובי האם, וקרא לקרובי האם שיאכלו וישתו ואחר [כך] יקדש אותה קרוב של אם. אדאכלו ושתו. בעוד שהיו אוכלים ושמחים ולא גמרו הסעודה באו קרובי [האב] (האם) בסתר וקדשה האחד ולא ידעו אם נתרצה האב בקידושי קרובו או לא. שארית ישראל. בודאי לא חזר מדבורו שדבר לאשתו שיתננה לקרובה. ורבא נמי סבר שלא נתרצה האב באלו הקידושין כלל, דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה. מאי בינייהו. בין למר בין למר אין חוששין בזה המעשה שמא נתרצה האב, מאי איכא בין האי טעמא להאי טעמא. איכא בינייהו דלא טרח. שהודה הבעל לאשתו תהוי לקריביך ולא קרא לקרובי האשה ולא הוציא בהן דבר לשמוח עמו, ובא קרוב של בעל וקדשה בסתר בלא דעת הבעל. לאביי לא חיישינן שמא נתרצה האב בקידושי הסתר האלו. ולרבא חיישינן שמא נתרצה, כיון שלא הוציא בהודאתו כלום משמע שלא היתה הודאתו הודאה גמורה. ודאי דהא דאביי ורבא בדרב ושמואל שייכא. וצ"ע היכי שייכא, דכיון ששמעה מתחלה שאומר לקרוביה ופירש שמו ובא אותו שנתרצה בו וקדשה, פשיטא לן דנתרצה בו וכאילו אמר לבתו שתתקדש לו דמי.
נתקדשה לדעת אביה ועמדה ונשאת. שלא מסרה האב לחופה. אוכלת בתרומה. אם כהן הוא זה. ואע"פ שלא היתה חופה זו לדעת אביה, ואמור רבנן [כתובות נ"ז ע"ב] אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה, הואיל וקדשה לדעת האב בהאי חופה נמי אמרינן ניחא ליה עד שנשמע שיבא אביה וימחה. רב אסי אמר אינה אוכלת וכו'. הכי אמרינן לעיל צריכה גט דשמא נתרצה האב, משום חששא קאמר ולהחמיר ולא להקל. ואע"ג דגלי דעתיה בקדושין, למאי דגלי גלי ולמאי דלא גלי לא גלי. ומודה רב שאם מתה אינו יורשה. כלומר ומודה רב אע"ג דגבי תרומה מחזיקינן ליה בחזקת שנתרצה בחופה, התם הוא דאי נמי לא נתרצה האב הא אמרינן [לעיל י' ע"א] דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה, אבל לענין ירושה דבעינן (שאנו) [שארו], מודים דאינה אלא כארוסה ואם מתה אינו יורשה, דכיון דמספקא לן אם נתרצה בחופה אם לאו אוקי ממונא בחזקת מריה, והיינו האב. והאב יורשה ולא הבעל. וצ"ע למה לא הביא הרב אלפסי ז"ל הא מילתא דנתקדשה [וניסת] שלא לדעת אביה, כיון דהא פסקיה. ונראין דברי תלמיד, שאוכלת בתרומה, הואיל ונעשה בה יתומה בחיי האב. דכיון דבחיי האב קדשה והוא כאן קדשה והשיאה עצמה שלא לדעת, כאילו היא יתומה והוא ראה ושתק נשמע שהפקיר זכות שהיה לו בה, ושתיקתו הוא הודאה. ובשלמא נתקדשה לדעת ונישאת שלא לדעת, בחדא שתיקה, מרתח רתיח. אבל כולי האי לא שתיק. וי"ל כיון דלא סבירא לן שמא נתרצה האב אא"כ שמענו מפיו שתקבל היא עצמה קידושין, אפילו הרבה שתיקות לא יועילו.
<h2>דף מו.</h2>
התקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בזו ובזו וכו' ואם לאו אינה מקודשת אע"פ שיש בין שלשתן שוה פרוטה לא מצטרפי, דכיון דאמר התקדשי התקדשי כל חדא וחדא קדושי באפי נפשייהו, התקדשי או בזו או בזו והשאר יהיו מתנה או פקדון. אבל כשאמר בזו ובזו ולא הפסיק ביניהם גלי אדעתיה שאין רוצה לתת מתנה ובשלשתן רצה לקדשה, דין הוא שיצטרפו כולן לשוה פרוטה. היתה אוכלת ראשונה ראשונה אינה מקודשת עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה. מפרש בגמרא דאסיפא שלא הפסיק בינתים [קאי], דהאי באחת מהן [ל"ד] אמ' אלא באחרונה. אבל אי איכא בראשונה או בשניה שוה פרוטה אינה מקודשת, דלא גמרי קידושין עד שתקבל כולם... מאי... על מלוה, שאם נמלך האיש שלא לתת לה השלישי, היא אינה רוצה להתקדש באותן [ראשונים] נתחייבה היא לפורעם לו כדין [מלוה] והמקדש במלוה אינה מקודשת. [לכן] כשיש באחרונה שוה פרוטה מקודשת [ואם לאו א"מ], הא גמרי [הקדושין] בה, ונמצאת שלא נתקדשה בשוה פרוטה. ואע"ג דדעתה להתקדש נמי באותן שנים [הראשונים שהן מלוה] עליה, אפילו הכי מקודשת, דקי"ל מלוה ופרוטה דעתה על הפרוטה יותר מהמלוה... גמרא. עד שיהא באחרונה שוה פרוטה. מפורש הכל בפירוש המשנה.
<h2>דף מח:</h2>
מתניתין. התקדשי לי [בכוס זה של יין ונמצא] של דבש אינה מקודשת אע"פ שהד[בש יפה יותר ממ]ה שהתנה עליה לתת לה אינה מקודשת, דפעמים איכא דניחא לה ביין יותר מבדבש אם רוצה לרוות צמאה, ובכסף יותר מבזהב שרוצה לילך לסחור ממקום למקום שהמטבע שלהם כסף. ומיירי בלילה או שהיה צרור בתוך בגד שלא ראתה האשה שהוא דבש או זהב הילכך [אינה] מקודשת, דאם הכירה האשה שהוא דבש או זהב קודם שקבלה אותם היא מקודשת לדברי הכל, דסברה וקבלה. ר"ש אומר אם הטעה לשבח הרי זו מקודשת. מפרש בגמרא כה"ג שאמר בשעת מעשה והטעה אותה המקדש אפילו ר"ש מודה דאינה מקודשת. כי פליג ר"ש בהדי ת"ק היכא דאמרה האשה לשלוחה צא וקבל לי קידושין מפלוני שאמר לי לקדשני בדינר של כסף ת"ק סבר דאינה מקודשת דאיכא דניחא ליה בכספא. ר' שמעון סבר מראה מקום היא לו, שאפילו לא יתן לשליח אלא של כסף יקבלנו מידו, ולהקל בשליחות השליח אמרה לו כן שלא יהיה קפיד בדבר ולא יצטרך להתעכב שם בשליחותה.
<h2>דף מט.</h2>
גמרא. אבל בשבח יוחסין. מפורש בפירוש המשנה. עד שיקרא ויתרגם. לא שיתרגם מעצמו, דאסור לתרגם הפסוק כמשמעו, כגון לא תענה על ריב שאם יתרגם אותו כצורתו יאמר לא תסהיד על דינא ואם כן שהוא שקר וכפירה. אלא צריך לתרגם תרגום דידן כמו שקבל אנקלוס הגר מרבו ורבו מרבו לא תתמנע מאלפא, כלומר אם רואה התלמיד שרבו טועה בדין חייב למחות בידו [שבועות ל' ע"ב] ולא ישא פניו כי אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' וגו'. הלכות. כל מה שנאמר למשה מסיני על פה. ור' יוחנן אמר תורה. מפורש בגמרא מדרש תורה, שיודע שיש לדרוש על החומש, דהיינו ספרא וספרי ומכילתא ובראשית רבה, אבל אין צריך שידע תוספתא וכוליה תלמודא.
<h2>דף מט:</h2>
דבר אחד מתלמודו. מה שהוא רגיל ללמוד. ואפילו במסכת כלה. שאינה חמורה כל כך, כיון שיודע מה שרבו לימדו תלמיד מיקרי. דבר חכמה בכל מקום. שיודע להשיב באיזה מסכתא מה שישאלו (אלו בה) במה שכתוב בה. אבל ר' עקיבא וחביריו יודעין לחדש מה שלא נמצא בפירוש. כר' אלעזר בן חרסום. כדאמרינן במסכת יומא [ל"ה ע"ב] שהניח לו אביו אלף ספינות בים וכנגדן אלף עיירות ביבשה. ר' אלעזר בן עזריה. תריסר אלפי עגלי הוה (מעשר) מעשריה בכל שתא [שבת נ"ד ע"ב]. עשרת קבין חכמה. כלומר בחכמה ובדרך ארץ, שהאויר טוב, שהיושב שם מבין ומשכיל ויורה אליבא דהלכתא, כדאמרינן בעלמא [ב"ב קנ"ח ע"ב] אוירא דארץ ישראל מחכים.
מתניתין. על מנת שאני כהן. וקא פריש בגמרא שאפילו ר' שמעון לא פליג אלא בשבח ממון, וכגון ע"י שליח כדאמרן. אבל בשבח יוחסין, [כגון] ע"מ שאני לוי ונמצא כהן לא פליג, דמודה דאינה מקודשת, דמסאנא דרב מכרעאי לא בעינא. נתין. הוא מבני הגבעונים שהוא עבד ואינו בא מטיפה כשרה. אבל ממזר בא מטיפה כשרה ומתגאה הוא על האשה יותר מנתין. ממזר ונמצא נתין. הטעה אותה לגריעותא, כדפרשינן דזה בא מטיפה כשרה וזה אינו בא. בן עיר ונמצא בן כרך. שהטעה אותה לגמרי, כדאמרינן [כתובות ק"י ע"ב] שישיבת כרכים קשה, שהכרך הוא מקום שווקים והיוקר מצוי בו ודוחק מעוברים ושבים. בן כרך ונמצא בן עיר. אע"פ שהטעה לשבח טעות הוא. ונמצא רחוק. דהוי טענה גמורה, שיש לה טורח בבואה ובשובה. רחוק ונמצא קרוב. אע"פ שהטעה לשבח טעות (והא) [הוא] דקאמרינן דהיכא דאיהי הויא בשעת קדושין אפילו לשבח מקח טעות הוי. בת שפחה מגודלת. מפרש בגמרא בת שפחה חשובה, שנולדה מעבד עברי שהיה משובח, ומשום הכי מקפדת האשה אם יש לו, דסברה מתוך שהיא חשובה כל כך לא תירא ממני ומה שאני עושה בבית ובסתר תלך ותגיד לשכנותי או לבעלי. ובכולם אע"פ שאמרה בלבי [היה] להתקדש לו. אע"פ שהדבר כמו כן שהוא עכשיו ואין תנאו אמת אינה מקודשת, דדברים שבלב אינם דברים לסתור מה שנאמר שם בשעת מעשה בפירוש. ואם בא אחר וקדשה הוו קדושי שני קדושי תורה, ואינה צריכה גט מראשון ואפילו מדרבנן. וכן היא שהטעתו. כלומר שאמר לה הבעל אע"פ שהתניתי לה בשעת קידושין, בלבי היה שתתקדש לי בכל ענין שהוא, אינה מקודשת.
גמרא. דזבניה לנכסיה. מקרקעי. אדעתא למיסק. ונאנס ולא עלה. בעידנא דזבין. לא אמר אדעתא למיסק, שאילו פירש בשעת המכירה לא היו זביניה זביני [דהא] אדעתא דהכי עביד.
<h2>דף נ.</h2>
סליק ולא אתדר ליה. לא היה יכול לדור שם או מחמת חוסר מזונות או מחמת חוסר דירה. והא לא אתדר ליה. והו"ל כמאן דלא מצי סליק והדר זביני. אי בעי הוה סליק. ובדידיה קיימא מילתא, ולא בטיל זביני. איכא דאמרי אי בעי לא הוה סליק. בתמיה, כלומר מי אנסו שלא עלה. דאתילד אונסא באורחא. שמע שהיו ליסטים בדרך. ללישנא קמא לא הדרי זביני, דהכי קאמר ליה אי בעי למטרח ולאהדורי בתר שיירתא הוה סליק. ללישנא בתרא דקא מתמה אתמוהי משמע שלא היה לו שום עיכוב, אבל היה לו שום עיכוב הדר זביני.
מתניתין. האומר לשלוחו [צא וקדש לי אשה פלונית במקום פלוני] והלך וקדשה במקום אחר אינה מקודשת. דדוקא קאמר מקום פלוני, שיש לי שם אוהבים ואם בא אדם לומר עלי דבר רע ימחו בידו. הרי היא במקום פלוני. כלומר במקום פלוני תמצאנה, אין זו קפידא. מתניתין. המקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרים [ונמצאו עליה נדרים] אינה מקודשת. ואינה צריכה גט כלל דקידושי טעות הן. לפי(כך המקדש) [שאדם] אינו יכול להפר נדרי אשתו שנדרה קודם קידושין [נדרים ס"ז ע"א], ואע"פ שיכול חכם להתירן בחרטה אפילו הכי מצי למימר אינו רוצה שתתבזה אשתו בבית דין. כנסה סתם. כלומר קדשה סתם, שלא הזכיר לה ע"מ שאין עליה נדרים ונכנסה לחופה סתם [ונמצאו עליה נדרים אפ"ה מקודשת] כיון שלא הזכיר לה בשעת קדושין ולא בשעת הכנסתה לחופה גלי אדעתיה דלאו גברא קפדנא הוא לא בנדרים ולא במומין, אפילו הכי תצא שלא בכתובה דמצי למימר אי אפשי באשה נדרנית. ואלו המומין הפוסלין מפורשים בכתובות [ע"ב ע"ב]. מתניתין. המקדש שתי נשים בשוה פרוטה. סבלונות. דורונות שדרך חתן לשלוח לארוסתו. אינה מקודשת. ולא אמרינן יודע היה שאין הקידושין קידושין גמורין וגמר ושלח סבלונות לשם קידושין. אלא אמרינן טעה, דסבר שכיון שקבלה אותם גמרה ומקדשה נפשה בכל דהו וסמך על קדושין הראשונים ולא שלח הסבלונות אלא לשם מתנה ודורון בעלמא. ואפילו הסבלונות בעדים אין חוששין כלל, ואינה צריכה גט אפילו מדבריהם. שאם לא היו הסבלונות בעדים אפילו נתנם לשם קדושין אין חוששין להם, כדאמרינן בגמרא [ס"ה ע"א] ואפילו שניהם מודים, דכל דבר שבערוה אין פחות משנים.
[לשון הרי"ף מכתובות ע"ד ע"א] קדשה על תנאי וכנסה סתם. כלומר ונמצאו בה מומין או נדרים. צריכה ממנו גט. דכיון דבשעת כניסה לחופה לא הזכיר תנאו ש"מ דמחל תנאו, לפי שאין עושה בעילתו בעילת זנות וגמר ובעל לשם קידושין. ושמואל סבר כיון דלא מחל על תנאו בפירוש, על דעת קדושין הראשונים בעל. ומתניתין דקתני תצא שלא בכתובה, דמשמע הא גט בעיא מוקי לה שמואל בשקדשה וכנסה שלא על תנאי. ומוקים לה בכתובות [ע"ד ע"א] אפילו כנסה לאלתר תכף שקדש אותו היום עצמו, אפילו הכי קאמר רב שלא סמך עצמו על תנאו הראשון אלא ודאי מחל אותו. המקדש על תנאי ובעל לאלתר. שאפילו בנה מורכב על כתפה. ש"מ דקסבר ר' ישמעאל דאדעתא דקדושין הראשונים הוא בועל. חזקה שליח עושה שליחותו ושמא קדש את הבת ואסור באמה ואחותה, או שמא קדש האם ואסור בבתה ואחותה. לא צריכא דאית לה בת ואחות. אבל נשואות היו בשעת מעשה שעשה אותו שליח.
<h2>דף נ:</h2>
וכן קטן שקדש. שקידושי קטן אינן כלום, כדכתיב כי יקח איש אשה, איש ולא קטן. ואפילו מדרבנן אינה צריכה גט, ואפילו שלח סבלונות בעדים לאחר שהגדיל, אין חוששין שלשם קידושין שלח הסבלונות אלא לשם כבוד ולא לשם קידושין.
חוששין לסבלונות. כלומר מי ששדך באשה ונתרצתה, וקדם ושלח סבלונות בעדים, חוששין שמא לשם קדושין נתנם, ואם נתקדשה לאחר צריכה גט מן הראשון. ואע"פ שאנו יודעין בודאי שלא קדשה בתחלה חיישינן שלא רצה להפסיד ממונו וליתן אותו לדורון, שמתירא שמא תחזור בה. הילכך אמרינן לקדושין נתן לה, ובלבד שיהיו שם עדים בשעת קבלה. ואע"פ שלא פירש לשם קדושין, הא אמרינן [ו' ע"א] זרק לה קדושין ולא פירש ר' יוסי אומר דיו, כלומר כיון שמדבר על עסקי קידושיה. ואסיקנא אמר רב פפא. כלומר רב פפא ס"ל היכא שאנו יודעים בודאי שלא קדשה כלל קודם לאלו הסבלונות, דאין חוששין שיהיו הסבלונות עצמן קידושין, כדסברי רבא ורב הונא. אלא אי לא ידענו אי לא קדיש מתחלה או לא, חיישינן לבני אדם שיאמרו הואיל ששולח לאשה עכשיו סבלונות ש"מ שקדשה מתחלה, ואתו למימר אי לא מצרכינן לה גט אמרי אשת איש יוצאה בלא גט. ואע"ג דבעלמא לא חיישינן למיעוטא, הכא משום חומרא דאשת איש חיישינן ללעז, דלאו כו"ע דיני גמירי ולומר אין חוששין למיעוט. ועוד שהן סבורין שרוצה (עכבי) [עכשיו] לקדש ולשלוח סבלונות.
מתניתין. המקדש אשה ובתה או אשה ואחותה. מפרש בגמרא דהאי כאחת אינו רוצה לומר שמתכוין לקדש שתיהן זו (בלא) [אחר] זו, דבכה"ג לא איצטריך למיתני, אינה מקודשת אחת מהן, דהא הוא בא לעקור דבר מן התורה ואיש כי יקח אשה ואת אמה זימה היא וכתיב ואשה אל אחותה לא תקח, ופשיטא אין קדושין [תופסין בה]. אלא האי כאחת ר"ל שלא בירר בדבריו איזה מהן הוא רוצה לקדש האם או הבת, ובא שליח וקבל קדושין בשביל האם והבת. וקמ"ל שאין אחת מהן צריכה גט כלל, דכל קדושין שאין מסורין לביאה [אינן קדושין] שאם יבא על הבת שמא האם קדש ונמצא בועל בת אשתו שהיא בכרת. ואם יבא על האם שמא הבת קדש, ונמצא בא על חמותו שהיא בכרת. ואפילו יאמר המקדש באם אני רוצה, לאו כל כמיניה למימר, דהא אין ברירה, וכיון שאין אלו הקידושין ראויין להיות בועל משום הכי אינן קידושין כלל, דכתיב כי יקח איש אשה ובעלה קדושין הראויין לביאה הוו קידושין שאין מסורין לביאה לא הוו קידושין. אי נמי חסורי מחסרא והכי קתני המקדש אחת מאשה ובתה או אחת מאשה ואחותה נעשה כמי שקדש אשה ובתה או אשה ואחותה כאחת ואינן מקודשות ומעשה נמי בחמש נשים ובהן שתי אחיות ולקט אחד כלכלה של תאנים ואמר הרי כולכן ואחת משתי אחיות מקודשות לי ובאה אחת מהן מן הנכריות וקבלה הקידושין בשביל כולן ואמרו חכמים אין אחיות מקודשות. שלהן היתה. וא"ת א"כ הא אמרינן קדשה בגזל דידה אינה מקודשת אלא בדשדיך. משום הכי אמרינן של שביעית היתה ופירות של שביעית הפקר הם וכל המחזיק בהן זכה בהן. הילכך נכריות מקודשות.
<h2>דף נב.</h2>
גמרא. ביע"ל קג"ם. סימן ייאוש שלא מדעת בבבא מציעא [כ"א ע"ב], עד זומם למפרע הוא נפסל [ב"ק ע"ב ע"ב], לחי העומד מאליו בעירובין [ט"ו ע"א], קדושין שאין ראויין לביאה דהכא בקדושין, גלוי דעתא בגיטא לאו מילתא היא בגיטין [ל"ד ע"א], משומד אוכל נבילות להכעיס פסול לעדות (במכות) [בסנהדרין (כ"ז ע"א)]. ש"מ המקדש בפירות שביעית מקודשת. ולא אמרינן לאכלה אמר רחמנא ולא לדבר אחר. ואפילו בגזל דידה. [ולא אמרי'] דמדקבלה היא בעצמה ש"מ אחילתיה גביה ואקניתיה ליה לגמרי. ואפילו במקום שנעשית לה צרה. ואע"פ שבכל עדות [ש]אשה כשרה לה אין הצרה נאמנת משום דסניא לה, הילכך נימא לא נתכוונה אלא לקידושי עצמה, דהא בקידושין אלו נעשות צרות זו לזו, קמ"ל דנעשית שלוחה לכך, דהא קתני והנכריות מקודשות. קדשה בגזל. גזל ממון מיד חבירו על מנת שלא להחזיר. חמס. נטל טלית מיד חבירו בעל כרחו על מנת ליתן לו הדמים. בגזל דידה. דכיון דקבלתו אחילתיה. אבל בגזל דאחרים אינה מקודשת.
<h2>דף נב:</h2>
והא מתניתין בגזל דידה. דהא קתני שלהן היתה. ודייק רב מינה דאינה מקודשת אי לאו דשביעית היתה. הא. דקתני מקודשת. בדשדיך מקמי הכי ונתרצית להתקדש לו, דכי קבליה לגזל דידה מיניה ש"מ אחולי אחילתיה. אבל בדלא שדיך לא הוו קידושין. לית דחש להא דר"ש. דאמר בסדר טהרות [כלים פכ"ו מ"ח] דמייתינן ליה בגמרא בהגוזל [ב"ק קי"ד ע"א] (דיורות של צמר) [עורות של גנב] אין מחשבה מטמאתן [ושל גזלן מחשבה מטמאתן] דשלו הן, דסתם גזל ייאוש בעלים הוא, שלא שמע לקול ב"ד כשיצעק עליו. אבל בגנב שמתירא לעשות בפרהסיא ש"מ שיש לו בושת פנים מן הבריות וסובר (בה) [מי] שנגנבה לו, כשיודע מי גנבה תכף יחזירנה לב"ד.
ההוא אריסא דקדיש במוזא דשמכי. מלא יד של בצלים שקורין אשקלונייש. מאן פליג לך. כלומר מי מחל לך חלקו של בעל הבית, והני מלא היד גזל הוא. והני מילי מוזא. שקשה בעיני בעל הגניבה כשחלק שלא בפניו שאינו יודע כמה לקח לעצמו שיקח גם הוא כמותו. אבל כישא. במדה שדרך ירק לחלוק באגודות ידועות שאגודות כל אחד ואחד בפרוטה. מצי [אמר] ליה כישא ככישא, כלומר כל האגודות שוות, אם נטלתי אחת טול אתה אחרת. אמאי לא תתיב לה מהאי חרפא. יש בשכר שהוא טוב מחבירו, וגלי אדעתיה בעל הבית שלא היה קשה בעיניו כשנטל מהשכר שלא ברשות, שהרי אמר לו שיקח מהטוב יותר ולא יקרא גזלן. וקמ"ל רבא משום כסופא קאמר לך, אך לא מחל אלו כלל. דלא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה בלבד, כלומר למי שתרם את של בעל הבית שלא ברשות, דנימא ליה גלי אדעתיה דניחא ליה. אלא לענין תרומה בלבד דניחא ליה, דהא לתרומה הן עומדות. אבל לענין מי שנטל [ל]עצמו, משום כסופא הוא דקאמר ליה דלא ניכסיף. אבל למפרע לא יועיל, ואינה צריכה גט.
מתניתין. המקדש בחלקו. כלומר אחר שחלק עם אחיו הכהנים בבשר אחר שנזרק הדם. בין בקדשי קדשים. כגון חטאות ואשמות שנאכלין בעזרה ולא חוצה להן. בין בקדשים קלים. כגון חזה ושוק שנאכלין בכל העיר או אם הוא ישראל וקדש האשה במה שנשאר לפניו מן השלמים אחר שנתן מהם לכהנים חזה ושוק. אינה מקודשת. דכהנים ובעלים כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו, ולא ניתן להם רשות לפרוע חובם ממנו אלא לאכול הם בעצמם. מעשר שני. כלומר אם קדשה במעשר שני חוץ לירושלים. בין בשוגג. שלא היתה יודעת האשה שהם פירות מעשר אלא של חולין גמורין. ולא מיבעיא כה"ג דאינה מקודשת דקידושי טעות הן לאשה שאינה יכולה באלו הקדושין ליהנות מהן בכל מקום אלא בירושלים. אלא אפילו במזיד, שהודיע לה שהן של מעשר שני וסברה וקבלה, אפילו הכי אינה מקודשת, דר"מ סבר מעשר שני ממון גבוה הוא.
ורבי יהודה סבר ממון הדיוט הוא, הילכך כיון שהודיע לה וסברה וקבלה מקודשת. ובשוגג אינה מקודשת, שהרי קידושי טעות הן לאשה. ואע"ג דאמרינן בבבא מציעא [צ' ע"א] דכי (אמרינן) אמר רבי יהודה מעשר [שני] ממון הדיוט לא אמר אלא בירושלים אבל חוץ לירושלים ממון גבוה הוא, אפילו הכי [כיון] שהודיעה מקודשת כיון (דיש לה) [דיכולה] לאכלה אם תעלה לירושלים ממון מעליא הוא. וכשיגיע מעשר לירושלים איגלי מילתא למפרע שהיתה מקודשת. ובהקדש במזיד. שהודיע לאשה שהקדש הוא מקודשת, דהא הוציאו המקדש לחולין, ויכולה ליהנות בקידושין אלו, ולא מציא אמרה לא ניחא לי דיצא הקדש [לחולין] ולא יעשה המקדש עבירה בזו על ידי, דהא סברה וקבלה ולא מיחתה היא לו. אבל בשוגג, שלא הודיעה, אע"פ שהיה הבעל מזיד, אינה מקודשת, דמציא אמרה לא ניחא לי דתיפוק הקדש לחולין [על ידי]. וכל (שניהם) [שכן] אם היו שניהם שוגגים, שאילו היה יודע שהיה הקדש לא היה מקדש בו את האשה, הילכך לא יצאו המעות לחולין וכל מקום שהן הקדש הן ואסור ליהנות מהן. והכי מפורש בגמרא דקסבר ר"מ הקדש במזיד מתחלל בשוגג אינו מתחלל, ולא מייתי קרבן כיון שההקדש בעולם הוא ולא מצינו... הקדש מתחלל ויביא קרבן מעילה אלא [כ]שהוציאו מן העולם לגמרי. ורבי יהודה סבר בשוגג. שהמקדש היה סבור שהוא חולין ולא קדש, דהא כיון דבר מעילה הוא שנתחייב להביא קרבן, משמע דאהנו מעשיו שיצא לחולין. הילכך מקודשת היא, שהרי ממון מעליא הוא ליהנות האשה בהן. והאי סברא דאמרינן לעיל לא ניחא לה דתיפוק מעות הקדש לחולין על ידה לא סבירא ליה לרבי יהודה, כיון דכל המעשה והמעילה באיש המקדש תלוי. במזיד לא קידש. דכיון דלאו בר קרבן הוא, דהא נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה כתיב, משמע דלא אהנו מעשיו כלום ושם הקדש לעולם [עליו]. הילכך לא קידש דהא לאו ממונו הוא כלל, אלא של גבוה הוא והאשה אינה יכולה להוציאם אלא בעבירה.
<h2>דף נו:</h2>
המקדש בערלה וכו'. והני כולהו איסורי הנאה נינהו. וכול' רישא לא איצטריך למיתני דהא מילתא פשיטא היא דאינה מקודשת. אלא משום סיפא נקט לה, שאם מכרן וקדש בדמיהן מקודשת, דאשמעינן דאין הדמים נתפסין באיסור, אע"ג דאשכחן בשביעית וע"ז שתופסת דמיה, אבל בשאר איסורי הנאה לא תפסי, דשני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין, שאם מלמדין לכל התורה כולה לא ליכתוב אחד ונילף מיניה השני כי היכי דילפי' מיניה כל שאר איסורי הנאה. אלא לאו ש"מ בהא דגלי גלי, ובהא דלא גלי לא גלי. ובחולין שנשחטו בעזרה. קסבר האי תנא דמדאורייתא אסירי, דכתיב כי ירחק ממך המקום וזבחת, בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום שאם תזבח יהיה (אומר) [חומר] הקדש עליהם ומתסרי בהנאה.
<h2>דף נח.</h2>
מתני'. המקדש בתרומות ובמתנות. הזרוע והלחיים והקיבה, אפילו הוא ישראל. וקסבר האי תנא דטובת הנאה ממון, כלומר אע"פ שאין לו בכל אלו אלא טובת הנאה [שבידו לתתם לכל מי שירצה, וגם היא לא זכתה אלא טובת הנאה] זו, שהרי היא צריכה [לתת] התרומה והמתנות לכהן והמעשר ללוי כיון שלא הגיע עדיין ליד הלוי ולא ליד הכהן, אפילו הכי מתקדשת בטובת הנאה זו. ולית הלכתא [הכי]. ובמי חטאת. מים שנשאבו מן המעין לתת לתוכו אפר הפרה, דבעינן שיהיו מים חיים בעת שנשאבו אע"פ דאינן חיים בשעת נתינת האפר. ומפורש בגמרא שמקדשה בשכר טרחו בהבאת המים ממקום המעיין ובהבאת האפר ממקום שהוא מוצנע שם. וקסבר דהמקדש במלוה מקודשת [מ"ז ע"ז]. אי נמי קודם הבאה קאמר לה וקסבר דאינה לשכירות אלא בסוף. אבל אם היה מקדשה בשכר שהוא מזה עליה לא מקדשה, דהתנן הנוטל שכר לדון דיניו בטילות, להזות ולקדש מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה, דכיון דלית ליה טירחא אסור ליטול שכר מצוה, שהרי אמרה תורה ראה לימדתי וגו', כאשר צוני וגו', מה אני בחנם אף אתה בחנם.
<h2>דף נח:</h2>
האומר לחבירו וכו' והלך וקדשה לעצמו מקודשת לשני. ואינה צריכה גט מן הראשון. ומפ' בגמרא מה שעשה עשוי אלא שנהג בה מנהג רמאות. וכן האומר לאשה הרי את מקודשת [לי] לאחר שלשים יום ובא אחר וקדשה בתוך שלשים יום מקודשת לשני. ואינה צריכה גט כלל מן הראשון, שלשון שלשים יום משמע שגלה דעתו שתהא היא ברשות עצמה כל השלשים. וכיון שקדמו השני הרי היא של שני לעולם בלא שום ספק. שאפילו אם היא נמי בת ישראל והשני שקדשה כהן תאכל בתרומה. מעכשיו ולאחר שלשים יום מקודשת ואינה מקודשת. לשניהם ואסורה לשניהם, אא"כ נתן האחד מהם לה גט. ולאחר אסורה עד שיתנו שניהם גט מספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי. מקודשת לראשון דשמא תנאה הוי, שמעכשיו התחילו הקידושין והכי ר"ל אם לא אחזור אני תוך שלשים יום מאלו הקידושין יחולו הקידושין למפרע משעת קבלה, והמקדש היה יכול לחזור בו, אך לא האשה שעל מנת כן קבלה היא הקידושין. ומקודשת לשני, דשמא חזר בו מהאי דקאמר לה מעכשיו, ואינו רוצה שיתחילו אלא לאחר שלשים יום. הילכך אם בת ישראל היא והמקדש ראשון הוא כהן לא תאכל בתרומה דשמא חזרה הוה. ואם בת כהן היא לישראל לא תאכל בתרומת בית אביה, דשמא תנאה הוי וזה פוסל בקידושין את בת כהן מן התרומה. ואם המקדש השני הוא כהן לא תאכל בתרומה, דשמא תנאה הוה. ואם בת כהן היא לא תאכל בתרומת בית אביה, דשמא חזרה הוה.
גמרא. האומר לחבירו וכו' תנא מה שעשה עשוי וכו'. אם קדשה לעצמו [הויא] קידושין גמורין, דהא מצי למהדר ממה שקבל על עצמו לעשות. אך לא נהג על עצמו כמנהג בני ברית, שהן שלהן צדק ולאו שלהן צדק.
<h2>דף נט.</h2>
רבין חסידא וכו' לא יהבוה ניהליה. לא היו נותנין אותה לבנו, שכל כך היו גדולים ובנו לא היה ממלא מקום אבותיו. ומקשינן איבעי ליה לאודועיה, להוציא עצמו ממנהג רמאות קודם מעשה. סבר אדהכי והכי וכו'. כדאמרינן [מו"ק י"ח ע"ב] שמא יקדמנו אחר ברחמים. אי נמי בזווג שני היא [סוטה ב' ע"ב], שאין הגזרה נגזרת אלא מזווגין לו כפי מדותיו. באגא דאלמי הוה. בקעה של בעלי זרועות היתה, ולא יניחו לכל אדם לקנות קרקע אצלם. לרב נהגי ביה כבוד לרבה בר בר חנה לא נהגי ביה כבוד. אדהכי אתא איניש אחרינא. נכבד כרב או מאותן בעלי זרועות. מהפך בההיא ארעא. מחזר עליה לקנותה. קבליה. קבל עליו, צעק לפני ר' יצחק נפחא. שיעלה אצלינו לרגל. כשדורשין הלכות הרגל היו מקבלין פני הרב. עני מהפך בחררה. מחזר עליה (בקרובות) לזכות בה מן ההפקר או שהיתה צריכה לו הרבה ומוצאה בדמים קלין. נקרא רשע. שיורד לחייו. לא הוה ידענא. שר' גידל משתדל לקנותה. דארעא קמייתא היא. זאת היא לי ראשונה, שלא קניתי עוד קרקע מעולם. ולא מסתמנא מילתא. אינו סימן טוב.
[לא בא אחר וקדשה] אמר לה, המקדש בסוף שלשים יום הרי את מקודשת לי במה שנתתי לך, או אפילו בשתיקה לחוד. ואע"פ שנתאכלו המעות. תוך שלשים, וכי בעו קידושין למיחל ליתנהו למעות בעולם, אפילו הכי חיילו, דהני מעות לאו למלוה דמו דנימא המקדש במלוה אינה מקודשת. ולאו לפקדון דמו. דנימא אם נשתייר ממנו שוה פרוטה [מקודשת], כדאמרינן בהאיש מקדש [מ"ז ע"א] התקדשי לי בפקדון והלכה ומצאתו שנגנב או שאבד אם נשתייר ממנו שוה פרוטה מקודשת. דהתם להוצאה ניתנה, מקמי דניתחלי קידושין וכי אמר לה התקדשי לי בה לאו (דידה) [דידיה] הוא ולא מידי יהיב לה. אבל אלו לא נתנם להוציאם [אלא] ע"מ להתקדש בהם וכי אכלה דידה קא אכלה ולכי מטיא זמנא מיקדשא. לא בא אחר וחזרה בה מהו. כלומר וחזרה בה בתוך השלשים יום שאמרה אי אפשי בהם. מהו, מי יכולה לחזור מקבלתה שקבלה הקידושין או לא. דאיהו פשיטא לן דיכול לחזור בו תוך השלשים יום, דלהכי הזכיר לאחר שלשים יום וגלה דעתו בזה. אבל איהי שקבלה הקידושין בשתיקה, ולא אמרה גם אני בכך רוצה שלא אתקדש אלא לאחר שלשים יום, הילכך י"ל שניתנה מעלה זו לאיש שהאיש יכול לחזור בו והאשה לא תוכל או דילמא כי הדדי נינהו. ר' יוחנן אמר חוזרת. דאתי דיבורא ומבטל קבלת מעותיה, דעדיף מדיבור אבל לא חשיב מעשה כיון דלא מיקדשא לאלתר.
<h2>דף נט:</h2>
רב זביד מתני לה להא שמעתתא אהא וכו'. לא קדשה עצמה וחזרה בה מהו. והיינו דבור ודבור, שלא היה בצוותה את השליח (ומר) [ואמרה] לקדשה כי אם דבור אחר לחודיה. והלכתא כר' יוחנן ואפילו בקמייתא. דעדיף מדבור אתי דבור אחרון ומבטל דבור ראשון. מקודשת לשני לעולם. דפשיטא לן דכי אמר לאחר שלשים יום רשות הוא שנתן לה שתלך ותתקדש תוך זה הזמן לכל מי שתרצה. הילכך אינה צריכה גט מן הראשון אפילו מדרבנן. ושמואל אמר. שלא נתן לה רשות כלל שתחזור בה כל זמן שהוא לא ירצה לחזור בו. הילכך תוך ל' יום צריכה גט משני, דהא אותן קדושין של ראשון לא התחילו. אבל כשיגיע יום ל"א ולא חזר בו הראשון איגלי מילתא למפרע דמשעת קבלת קדושין של ראשון עמדו לראשון. ולית הלכתא כשמואל אלא כרב. מעכשיו ולאחר שלשים יום מקודשת ואינה מקודשת לעולם. ואפילו לאחר שלשים עומדת בספק דקדושי שניהם ואסורה לשניהם בלא גט האחד. דמספקא ליה אי תנאה הוי ומקודשת לראשון או חזרה ומקודשת לשני לעולם. הילכך צריכה גט משניהם. ושמואל סבר אינה בספקא אלא עד ל' יום שמא ימות הראשון [או] (ו)יחזור, ולא גמרו קדושי ראשון למפרע, דפשיטא לן לכל זה דתנאה הוי. ולית הלכתא כותיה אלא כרב [דמספקא ליה] אי תנאה הוי אי חזרה הוי.
<h2>דף ס.</h2>
מתניתין. האומר לאשה וכו' הרי את מקודשת לי. כלומר בפרוטה זו. ע"מ שאתן לך. במתנה. מאתים זוז הרי זו מקודשת. מיד. ואם בא אחר וקדשה אינה צריכה גט ממנו כלל. והוא יתן. מפרש בגמרא והוא יתן לכשיתן, והקידושין חלין למפרע משעת קדושין, כיון דנתקיים התנאי, דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי. על מנת וכו' מכאן ועד שלשים יום. אם נתקיים התנאי תוך שלשים יום מקודשת לגמרי לראשון, ותאכל בתרומה. ואפילו בא אחר וקדשה תוך ל' יום לא אמרינן (דהא) [דתהא] מקודשת ואינה מקודשת. דהא תיכף שקבלה הפרוטה מידו נגמרו הקדושין. והמאתים דינר אחרים תנאי אחר בפני עצמו הוא. ואם לאו אינה מקודשת כלל. דלשון קפידא קאמר לה, שלשים ולא לאחר זה. ואפילו נתנם ביום שלשים ואחד אינה מקודשת ויכולה לומר אחזור בקדושין, ואינה צריכה הימנו גט כלל.
ע"מ שיש לי מאתים זוז. כלומר הרי את מקודשת לי בפרוטה זו ע"מ שיש לי מאתים זוז שאתעסק בהם שנתפרנס מהם. הרי זו מקודשת ויש לו. כלומר שיש לו עדים שיש לו מאתים זוז בלא שום שתוף בעולם. הא ליכא עדים אינה מקודשת ודאי אלא ספק, ואם בא אחר וקדשה צריכה גט משניהם. ע"מ שאראך וכו'. והוא יראנה. שאע"פ שיש לו עדים שידו משגת מאתים זוז אינה מקודשת אא"כ יראנה לאשה עצמה, שעל מנת כן קדשה עצמה לו שאינה סומכת בעדים אלא במראה עיניה. ואם הראה על השלחן. כלומר שזה המקדש הוא שלחני ויש לו על השלחן מאתים זוז ומתעסק בהם ואפילו כל הריוח שלו אינה מקודשת, שלא נתכוונה זו האשה אלא שיהיה גם הקרן שלו. גמרא. איתמר רב הונא אמר והוא שיתן. כלומר לכשירצה יתן לה המאתים זוז והקידושין חלין למפרע משעת הקידושין, וכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי. ורב יהודה אמר לכשיתן. כלומר כשיתן לה המקדש המאתים זוז יתחילו הקידושין, אבל לא קודם הזמן. כלומר ולא הוו קידושי ודאי אלא קדושי ספק, דמספקא ליה לרב יהודה אפילו באומר מעכשיו ולאחר שלשים יום אי הוי תנאה אי הוי חזרה. והכי קא מוכח בגמרא. (מאי בינייהו. על כרחן בגיטין רב הונא נמי אסרה עד שתתן שמא לא יתקיים התנאי ונמצא גט בטל ובניה ממזרים.) איכא בינייהו שפשטה ידה וקבלה קדושיה מאחר. קודם שיתקיים זה התנאי, ואח"כ עמד זה וקיים. לרב הונא לא הוו קדושי של שני כלל, אלא לראשון הוו קדושי ודאי בין לקולא בין לחומרא [ולרב יהודה חוששין לשניהם לחומרא] דמספקא ליה אי צריכה גט משני. מיהו מודה רב הונא שאם מת קודם שנתנו אינה צריכה חליצה שהרי לא קיים תנאו.
<h2>דף ס:</h2>
שמא יש לו. ואמאי קא פסיק במתניתין ויש לו דמשמע כשיש עליו [עדים] הויא מקודשת, הא לאו הכי אינה מקודשת ומותרת לאחר. וניחוש שיש לו ותצטרך גט גם מראשון גם משני. הא בקידושי ודאי. כלומר כשיש עדים בדבר הוו קידושי ראשון קידושי ודאי ואפילו קבלה קידושין מאחר לא תצטרך גט שני כלל, הא לא ידעינן בודאי אם יש לו אם לאו (ו)הוו קידושי ראשון ספק ותצטרך גט משניהם. דנקיט זוזי בעיסקא. כלומר מאחרים יש לו מאתים זוז שמתעסק למחצית שכר (זוז) אפילו יהיה כל השכר שלו אשמעינן מתניתין דאינה מקודשת, שדעת האשה היתה יותר על הקרן מעל הריוח, דכי יבא בעל הממון ויבקש הלואתו ממנו נמצאת היא קירחה מכאן ומכאן. הרי זו מקודשת ותנאו בטל. דכל המתנה לעקור דבר מן התורה כי הכא דכתיב שארה כסותה ועונתה לא יגרע, תנאו בטל. ואפילו בדבר דאיתיה במחילה וכ"ש בדבר עונה דלא אתיהיב למחילה. ור' יהודה סבר בדבר של ממון דאתיהיב למחילה כגון שאר וכסות תנאו קיים. מתניתין. ע"מ שיש לי בית כור [במקום פלוני]. פירוש (מ)משנה זו בסמוכה לה. ואם לאו אינה מקודשת, אע"פ שיש בית כור בעיר אחרת ויכולה לומר בזו העיר נתרציתי שהיתה סמוכה לביתי ולא בעיר רחוקה שיבואו לה כל עניניה בטורח ובהוצאות. ואפילו היתה קרובה ממנה יכולה לומר במקום פלוני רציתי שיש בה אנשים כשרים שלא יגנבו לי פירות השדה ולא במקום פלוני שאנשיה רעים וחטאים. על מנת שאראך בית כור [כו'] ואם הראה בבקעה. כלומר ואין גוף השדה שלו אלא שקנה אותו לפירותיו שנה או שנתים אינה מקודשת, שלא נתכוונה זו אלא שיהא גוף השדה שלו. ובגמרא מפרש וצריכא הני תרי משניות, חדא דמעות וחדא דקרקע, וקאמר דאי תני זוזי התם הוא דכי לא חזינן הוו קידושי ספק דזוזי עבידי דמצנעי אבל ארעא אי לא ידעינן דיש לו אפילו קידושי ספק לא הוו. [להכי אשמעינן] בזוזי, מה התם יש לו קידושי [ודאי], אין לו קידושי ספק, הכא נמי יש לו ודאי, אין לו קידושי ספק.
<h2>דף סא.</h2>
מתניתין. ר' מאיר אומר וכו'. כל תנאי שאינו כפול כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי. ואע"פ שלא נתקיים התנאי נתקיימו הדברים. כגון שאמר ה"ז גיטיך אם תתני לי מאתים זוז, ולא כפל לומר אם לא תתני לא יהיה גט, אין כאן תנאי של מאתים זוז כלל ואפילו לא נתנה הוי גט. שאם היה קפיד בזה התנאי היה כופל ואומר בפירוש. אלא ש"מ לא קפיד ביה. כמו שמצינו שהוצרך מרע"ה לכפול ואם לא יעברו חלוצים אתכם וגו', ש"מ דאם לא כפל מתנתו קיימת, ונוחלין ארץ גלעד לאחוזה ואפילו לא יעברו את הירדן, ואע"פ [שאמר] שאם יעברו ונתתם להם את ארץ הגלעד לאחוזה. דלית לן מכלל לאו אתה שומע הן. וה"ה דבעינן תנאי קודם למעשה מדלא אמר תנו להם אם לא יעברו משמע דאי אמרינן הכי לא אתי תנאה ויבטל מעשה דמתנה. וש"מ דבעינן הן קודם ללאו, (דאי לא) [דלא] אמר תחילה אם לא יעברו [אל] תתנו ואם יעברו ונתתם. ור' חנניה בן גמליאל וכו'. פליג ואמר דלא צריך תנאי כפול. ואפילו לא כפליה אם יתן מאתים זוז יהיה גט ואם לא יתן לא יהיה גט. דס"ל מכלל הן אתה שומע לאו. וזה שכפל מרע"ה מפני צורך דבר אחר כפלו, שאם לא כפל היה במשמע שאם לא יעברו בארץ כנען שהיא מעבר הירדן והלאה אף פה לא יטלו חלק, דהכי הוה משמע לן אם יעברו ונתתם להם את ארץ הגלעד בשביל חלקם, הא אם לא יעברו יהיו נקנסים ולא יטלו חלק לא כאן ולא כאן כלל לפי שימס לבב שאר השבטים בראותם שאינם רוצים להלחם ולעזרם על אויביהם. לפיכך פירש משה שאם לא יעברו לא יפסידו חלקן בכך ויטלו חלקם כאן וכאן. ואע"פ שחטאו, הלא המשפט לאלהים הוא ולא לבני אדם. ו[ב]בבא מציעא [צ"ד ע"א] חזינן דכי היכי דפליגי רבנן בתנאי כפול הכי נמי פליגי בתנאי קודם ובהן קודם ללאו. אבל הלכה כר' מאיר בכולהו.
<h2>דף סב.</h2>
המקדש את האשה וכו' מפני שלא הטעתו. אלא הוא הטעה את עצמו. וכיון דלא פריש ואמר, לאו כל כמיניה. דהו"ל דברים שבלב ואינם דברים. הנותן פרוטה וכו' לאחר שאתגייר אינה מקודשת. דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ואיכא מאן דפליג בגמרא אפילו בשהוכר עוברה.
<h2>דף סג.</h2>
האומר לאשה ע"מ וכו'. אמר לה הרי את מקודשת לי בפרוטה זו ע"מ שאדבר עליך לשלטון במתנה ונדבה. שאם קדשה בשכר שידבר עליה לשלטון או שיעשה עליה כפועל ולא נתן לה פרוטה אחת לא מיקדשה, משום דהוי ליה מלוה והמקדש במלוה אינה מקודשת. גמרא. והוא שנתן לה שוה פרוטה. כלומר שאמר לה התקדשי לי בפרוטה זו ע"מ שאדבר עליך לשלטון או אעשה עמך כפועל בחנם. וקא אתיא מתניתין לאשמעינן דבשכר דבור או בשכר פעולה לא מיקדשא, דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, ומלוה היא גבה. אבל כשנתן לה פרוטה [מקודשת] מדהו"ל מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה. ע"מ שירצה אבא. אינו ר"ל שתכף שישמע הקידושין יאמר הן או ישתוק. דא"כ היכי קתני מת הבן אחר יום או יומים מלמדין את האב [לומר] שלא ירצה, דהא לא יועיל כלום שהרי שתק בשעה ששמע או אמר הן. אלא פירוש ע"מ שירצה אבא מכאן ועד שלשים יום, כלומר שישתוק ולא ימחה תוך זה הזמן. הילכך רצה האב, שלא מיחה תוך שלשים יום מקודשת למפרע בשעת קידושין ואפילו בא אחר וקדשה בתוך שלשים יום אינה מקודשת לשני כלל. הילכך אם מת הבן תוך שלשים יום מלמדין את האב שימחה תוך זה הזמן כדי שלא תצטרך לחליצה ותפסל לכהונה, אי נמי שהיבם הוא קטן ותתעגן עד שיגדיל, דאין קטן [חולץ] דכתיב בפרשה ואם לא יחפוץ האיש.
<h2>דף סג:</h2>
קדשתי את בתי וכו'. נאמן. ומסקנא בגמרא אף לכנוס, דלא חציף איניש [למימר] קמי האב [שהוא קדשה] אם אינו הוא, ומירתת דילמא מכחיש ליה ואמר ידענא דלא את יהבת לי. וכ"ש דנאמן ליתן גט דאין אדם חוטא ולא לו. זה אומר וזה אומר שניהם נותנין גט. להתירה לאחרים. ואם רצו. שהתנדב האחד ואינו רוצה להקשות ערפו ואינו קפיד אם יוציאנה [וישאנה] חבירו. נותן האחד גט והשני כונס. אבל כתובה לא יהיב כיון דמגרשה בעל כרחו. אבל גרש מעצמו נותן כתובה, דארוסה יש לה כתובה.
גמרא. נאמן ליתן גט. [הא] דתנן בא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן דוקא כשרוצה לגרשה מיד, דנראה שלא נתן עיניו בה שהרי אינו רוצה ליהנות ממנה. הילכך יש ידים מוכיחות שאומר אמת [כשאומר] הוא שקדשה, שאין דרך חוטא (שישכיר) שישקר ויתיר אשת איש חנם בדבר שלא יועיל לו. הילכך תכף שגרשה מותרת לכל אדם. אף נאמן לכנוס. [אלמלא קדשה] לא היה אומר כך מפני שמתיירא מאבי האשה שקבל קידושיה שלא יכחישנו ויאמר אני יודע בודאי שלא נתת לה קידושין ונמצא מתבייש, שאבי האשה לא יחפה עליו כלל שאין אדם חוטא ולא לו שלא יחטא בשביל בתו שתנשא לבעל. ומודה ר' אסי באומרת נתקדשתי וכו'. שאינו נאמן לכנוס לפי שיודע זה המכחש שהוא מחפה עליו ותתרצה לו מיד. ואפילו יבא אחר ויאמר אני קידשתיך, היא תכחישנו ותכזיבנו, [ותאמר] מעולם לא היית אלא שזה [היה המקדש], שכבר נתתי אל לבי ונזכרתי, דאשה בכל דהו ניחא לה. ועוד שדרך החוטא שיחטא בדבר שיהנה ממנו לאלתר, והאשה והנושאה שניהם חוטאין לצורך עצמן.
<h2>דף סד.</h2>
נאמן לנדרים ולחרמין ולערכין. כלומר ואע"פ שאינן יודעין להפלאות לשם מי נדרו לשם מי העריכו והחרימו, נדרן נדר והקדשן הקדש, והכי אמרינן במסכת נדה [מ"ה ע"ב], קודם הזמן הזה אע"פ שיודעין לשם מי נדרו ולשם מי הקדישו ולשם מי העריכו אין נדריהן נדר ואין הקדשן הקדש. ובודקין כל י"ג. אחר הזמן הזה אע"פ שאינן יודעין נדריהן נדר והקדשן הקדש. ולחרמים, אם החרים מנכסיו הוי חרם לבדק הבית. ולערכין, אם אמר ערכי עלי נערך. אבל לא למכות. כלומר לא מהימנינן ליה בגדול שהביא שתי שערות. ואפילו הביאם נאמר דשומא הן. ואם עבר על אחת מן המצות שחייבין עליהן מלקות או מיתת ב"ד אין לוקין [וממיתין] עליהן.
מתניתין. קדשתי את בתי הקטנה [קדשתיה וגרשתיה כשהיא קטנה] והרי היא קטנה נאמן. כלומר היא קטנה עכשיו כשאמר עליה כן נאמן הוא לפוסלה מן הכהונה. אבל לעלמא שריא, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, דרחמנא הימניה לאב בעודה קטנה והיא בבית אביה, דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה מכאן שהאב נאמן לאסור את בתו. ועכשיו שבא האב לפסלה מן הכהונה, מחמת נשואין היא נפסלת. הילכך נאמן כיון שהיא עדיין קטנה. אבל אם היא השתא גדולה לא האמינה תורה את האב. נשבית ופדיתיה וכו'. ורוצה לפסלה מן הכהונה מחמת שהיא שבויה, ושמא היתה נבעלת לנכרי. אע"פ שהיא קטנה במעיד עליה, אינו נאמן דבמידי דנישואין הימניה תורה, אבל לא במידי אחרינא. גמרא. מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא. מפורש בפירוש המשנה.
מתניתין. מי שאמר בשעת מיתתו. מוקים לה בגמרא דלא מוחזק לן באחי ולא מוחזק לן בבני. אמר יש לי בנים. ואין אשתי זקוקה ליבם נאמן, דהא אחזקה קמייתא מהדר לה, ואפילו יבא איש אחר קודם נשואיה [ויאמר שהוא] אחוה דמיתנא, לא משגחינן ביה אנן. אמר יש לי אחים אינו נאמן. לאו כל כמיניה להוציאה מחזקתה ולאסרה אכולא עלמא.
<h2>דף סד:</h2>
המקדש בתו סתם. אמר לו האב אם תתן לי פרוטה אני מקדש לך בפרוטה זו את בתי, ולא פירש איזו מהן, ובא המקדש ואמר לו בתך מקודשת לי בפרוטה זו. אין הבוגרות בכלל. ומותרות ואינן צריכות גט מזה, לפי שאינן ברשות האב. ואפילו נתנה הבוגרת רשות לאב לקדשה, אפילו הכי לא שביק איניש מצוה דרמיא עליה ועביד מצוה דלא רמיא עליה. ומפורש בגמרא דמיירי שאין שם אלא קטנה אחת. שאם היו שם שתי קטנות הוו קדושין שאין מסורין לביאה ולא הוו קדושין כדאמרינן בהאיש מקדש [נ"א ע"א]. מי שיש לו שתי כתי בנות (וכו'). משתי נשים. שנשא שניה אחר מיתת הראשונה. גדולה שבגדולות. דהיינו כת ראשונה. שבקטנות. היינו כת שניה. כולן אסורות. ואפילו הן מאה. שכל אחת קרויה גדולה אצל הקטנה ממנה. ומוקמינן לה בגמרא [נ"א ע"ב] בשהוכרו ולבסוף נתערבו, כלומר שבשעת הקידושין היה זכור האב מי מהן קדש ולבסוף שכח. שאם לא כן הוו קדושין שאין מסורין לביאה, דהא איכא טובא. ובגמרא פריך אמאי לא תני ספק אמצעי' שבין שתי הכתות, שהן גדולות לגבי (קטנה) [קטנות] שבכולן. כולן מותרות. דלא מחית איניש לספיקא, ובשעת הקידושין מתירא כל אב שלא ישכח איזו מבנותיו [קדש], ובודאי כשנתן אל לבו שיזכור שגדולה קדש, בודאי סימן היה לה שלא יוכל לטעות בו, וזהו גדולה שבגדולות. קדשתי את (בתך) [בתי]. הקטנה. מתפרשת זו בחברתה.
<h2>דף סה.</h2>
האומר לאשה קדשתיך וכו'. קדשתיך כלומר בעדים. הוא אסור בקרובותיה. דשוינהו עליה חתיכה דאיסורא בהודאתו. והיא מותרת בקרוביו. שהרי היא אינה [מודה] כלל ואין עדים בדבר. ודוקא דקאמר איהו [ד]קדשה [בעדים חוששין] לו, [אבל אמר שקדשה בלא] עדים אפילו שניהם מודים אין חוששין לקידושיו. קדשתני וכו'. כלומר האשה אומרת לאיש קדשתני [בעדים] והלכו להם. מתפרשת זו בחברתה. קדשתיך והיא אומרת וכו' הוא מותר בקרובות קטנה, דהיינו אחותה מן האב ולא מן האם, שהרי (אינה) [אינו] מודה. וקטנה מותרת בקרוביו. לפי שאין אמה נאמנת עליה, דאב הימניה רחמנא ולא האם. קדשתי בתך וכו'. מתפרשת זו בחברתה. הוא מותר בקרובות גדולה. דהיינו אחות(ה מן) האם. אע"פ שקדש קטנה ואחות האם היא דודת אשתו. דלא אסרה תורה אלא דודתו ולא דודת אשתו. ובגמרא קאמר וצריכי הני ארבעה בבי. גמרא. מבקשין ממנו ליתן גט. אהיא אומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך קאי שאין ראוי לכפות אותו שיתן גט, דמצי אמר לא ניחא לי דאיפסיל בקריביך. הילכך מבקשין במדת חסד ורחמים. דהא אהיא אומרת נתקדשתי והוא אומר אני קדשתיך [ס"ג ע"ב], אפילו כופין איכא אליבא דרב, כיון שאינו נאמן לכנוס. ואם נתן גט מעצמו. בלא בקשה. כופין אותו ליתן כתובה דכיון דגלי דעתיה דקדשה יש לה כתובה. ואפילו שניהם מודים. לדברי העד.
[לשון הרי"ף מיבמות ט"ז ע"ב] חוששין [שמא] מעשרת השבטים הוא. לפי שכשגלו עשרת השבטים הגלו האנשים לבד והנשים לבד, כדי שימחה שמם מן העולם ולא יפרו ולא ירבו. הילכך לא נשאו האנשים כי אם גויות שנתגיירו מקצתן. והולכין אחר הזכר דכתיב למשפחותם וישראל הוה הילכך קידושיו קידושין, ואע"ג דתנן [ס"ו ע"ב] שפחה ונכרית ולדן כמותן, אפילו הכי חיישינן לאותו מיעוט שנתגיירו. כי אמריתה קמיה דשמואל. דלא חיישינן לאותו מיעוט וכל[ן] בני (גיורות) [גויות הן ו]לדן כמותן, דכתיב כי יסיר את בנך מאחרי, דלעיל מיניה כתיב לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך, וכתיב כי יסיר את בנך מאחרי. היכא קאי, אי אבתו לא תקח לבנך ותסיר הבן הנולד ממנה, כי תסיר מיבעי ליה. אלא ודאי אבתך לא תתן לבנו קאי, דאותו הבן שיהיה לבתך ממנו מן הגוי קרוי בנך ויסירנו מאחרי, אבל אם בנך תתן לבתו אם תלד ממנה בן אותו הבן לא מיקרי בנך דבן בנך הבא מן הגויה לא מיקרי בנך, אלא בנה. אבל בן בתך הבא מן הגוי קרוי בנך דבתר האם אזלינן. אבל משום הבת לא חיישינן שמא יסירנה הגוי בעלה, להא לא חששה תורה לפי שדרך האשה להסיר לב בעלה, ולא הבעל לב האשה, דכתיב נשיו הטו את לבבו. והאיכא בנות. בנות השבטים שנשאו לגוי ולדן כשר. ואמאי לא חיישינן. ומשני גמירי וכו', כולן שתו כוס עיקרין שלא יתעברו מן הגוים וילך הולד ויעבוד ע"ז.
[לשון הרי"ף] מחייב לאפוקה. שהרי הוא מאמין שזינתה ונאסרת עליו. ויהיב לה כתובה. דלאפוקי ממונא צריך שני עדים, שאם זנתה בשני עדים היתה יוצאת שלא בכתובה. וסתירה בעד אחד נמי. כלומר אם קנא האיש את אשתו על פי שנים ואמר לה אל תסתרי עם איש פלוני, ונסתרה אפילו בעד אחד נאסרת עליו, שהרי רגלים לדבר שהרי קינא לה שהיתה חשודה ממנו ולא נזהרה ונסתרה עמו, דין הוא שתאסר עליו עד שישקנה מי סוטה. אבל כתובה גביא כי מגרש לה קודם השקאת סוטה, דמציא למימר טהורה אני [סוטה כ"ד ע"א], והמוציא, דהיינו הבעל, מחבירו, דהיינו האשה, עליו הראיה. ובזמן הזה דליכא סוטה נמי גביא כתובה. דכי תנן בכתובות [ע"ב ע"א] ואלו יוצאין שלא בכתובה וחדא מינייהו מדברת עם כל אדם, דוקא היכא דאיכא תרי סהדי ואם קינא לה ונסתרה ויש לו עד אחד שנטמאת יוצאה שלא בכתובה, שהרי האמינתו תורה כשני עדים כשרים, כדדרשינן [סוטה ב' ע"א] ועד אין בה כל שיש בה, דכל מקום שיש בתורה עד הרי כאן שנים, כלומר במקום ששם עדות נכתב עד. ומתפרש קרא הכי ועד שלם אין בה אלא אחד. והיא לא נתפשה באונס אלא ברצון. אסורה לו מיד ושוב אין מי סוטה בודקין אותה מפני שהוא כודאי.
[לשון הרי"ף] האומרת טמאה אני לך. כגון שהיא אשת כהן שאפילו באונס נאסרה עליו. ואין ראוי שתפסיד כתובתה כיון שנתפשה באונס. אי נמי באשת ישראל שאומרת לבעלה נבעלתי לאדם והייתי סבורה שאתה היית ואם לא היית אתה בודאי היה אחד מן האורחים שנתארחו עמך הלילה. והשמים ביני ובינך. כלומר שאומרת שהוא אינו משמש עמה בענין שתתעבר ממנו ואין לה עדים בדבר זה אלא יודע הנסתרות. ונטולה אני מן היהודים. כלומר שנשבעה שלא תבעל לשום אדם עוד כל ימי חייה אפילו יגרשנה. שאם נדרה מן הבעל כגון שאמרה תאסר הנאת תשמישך עלי, שאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו עד שיפר לה או ילך לפני חכם להתירה. שאם אמרה תאסר הנאת תשמישי עליך אפילו הפרה לא צריך, דכיון דמשעבדא ליה לא מציא למידר היה יכול להוציאה בלא כתובה, כלומר שאי אפשי באשה נדרנית, אם היה רוצה לגרשה אם היה הנדר בענין שאינו יכול להפר לה, כגון שלא הפר לה ביום שמעו. ואע"פ שיכול חכם להתירה יכול לומר איני רוצה באשה נדרנית שתצטרך להתבזות בב"ד. אבל אשה זו שאומרת נטולה אני מן היהודים, בודאי משמע שאינה מתכוונת להכעיס את בעלה, אלא שמראה לב"ד שמחמת חולי שיש לה במעיה היא, ולא מורדת על בעלה היא. הילכך דין הוא שתטול כתובתה ממנו. יעשו דרך בקשה. כלומר שיתנהג עמה כשורה כדרך כל הארץ, ולא תצטרך עוד להשמיע בחוץ קולה. ותהא נטולה מן היהודים. אם יגרשנה, או ימות עד שיתירנה (בעלה) [חכם]. אבל בעלה שני אינו יכול להפר, שאין הבעל מפר (בקדושין) [בקודמין]. אם את לא הוית דילמא חד מינהון הוי. ואפילו היתה אשת איש ישראל היתה נאסרת על בעלה, דהא נבעלה לו ברצון. ואע"פ שהיתה שוגגת, לא דמי שוגג לאונס, דהא כל שוגג מייתי קרבן ואונס לא מייתי קרבן כלל. דכל שוגג אי הוה יהיב דעתיה שפיר, הוה יכיל [להזהר] מההיא מילתא דעבירה משא"כ באונס.
<h2>דף סה:</h2>
מר זוטרא ורב אחא סבא בריה דרב מרי בר איבו (הוו ו)פלוג נכסייהו בהדי הדדי ולא אחים היו וחלקו נכסיהם בעצמם בלא עדים. על פי שנים עדים. שהצריכה תורה, למאי הלכתא הצריכה תורה, משום דאי בעי למהדר ולומר לא היה כן לא יוכל לומר כן, שאלו יעידום. אבל אנו שאין אנו שקרנים ולא הדרנים, על כן אין אנו צריכין עדים, והחלוקה שחלקנו היא חלוקת עולם לנו ולבנינו. או דילמא לא מקיימא מילתא אלא בסהדי. כלומר או דילמא שאפילו הם מודים אין דבריהם קיימין אלא בעדים. ונמצא זה מחזיק בשל חבירו. והילכך אין חלוקתו [עם] חבירו כלום, שיכולין בנינו והבאים מכחינו לערער על חלוקה זו. לא איברו סהדי אלא לשקרא. הכופרים בדברים לומר לא כן היה.
<h2>דף סו:</h2>
מתניתין. כ"מ שיש קדושין. כלומר שיש קידושין, שהקידושין תופסין בה ואין עבירה בנישואיה שלא אסרה תורה עליה. ואיזו זו כהנת לויה וישראלית. לוי שנשא כהנת או ישראלית בנה לוי. כהן שנשא לויה או ישראלית בנה כהן. ישראל שנשא כהנת או לויה הולד ישראל. למשפחותם לבית אבותם כתיב. וכ"מ שיש קדושין ויש עבירה. כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, דקסבר האי תנא דקידושין תופסין בחייבי לאוין. אחר הפגום. הנולד מפסלות כהונה פסול לכהונה. אע"פ שאין האב מתחלל, כיון שהאם מתחללת לכהונה ולתרומה, אם יש לה בן אחר מכהן קודם אלו הנישואין של עבירה היתה אוכלת בתרומה בשביל בנה הכהן. וכיון שבא עליה הכהן הגדול נתחללה מתרומה, ג"כ הנולד ממנה בנה הוא חלל. וכן ממזרת לישראל הולד ממזר, דאזלינן אחר משפחת האם. וכן נתינה לישראל הולד נתין, [וכן שפחה לנתין] דאזלינן בתר פסלות האם והולד עבד. נתין הוא מבני גבעונים שהניחום ישראל שלא הרגום והניחום להיות עבדים לחטוב עצים ולשאוב מים לכל ישראל. ואסור להתחתן עמהם. אבל קדושי נתין קידושין, דהא מיחייבי בכל תרי"ג מצות כישראל וככהן כשר. וכל מי שאין עליו קידושין. כלל כגון חייבי כריתות, אחותו ודודתו. וחייבי מיתות ב"ד, כגון אמו. כיון שקידושין תופסין לאחר בהם, שם ישראל עליו. אבל ממזר הוי. וכל מי שאין לשום אדם קידושין תופסין בהם, אע"פ שהאם מתחייבת בקצת מצות, כגון שפחה שטבלה לשם עבדות ולא נשתחררה, הולד עבד גמור. וכל שכן מן הנכריות, שהוא גוי גמור, ואם בא לקדש בת ישראל אין קידושיו קידושין כלל. ונפקא לן מקראי דכתיב האשה וילדיה תהיה לאדוניה וגו'. ובנך קרוי בנך. מפורש (בפירוש) למעלה.
<h2>דף סט.</h2>
מתניתין. ר' טרפון אומר יכולין ממזרין ליטהר. כלומר ליטהר משום פסול זרעם, שלא יהיו בניהם ממזרים, ויוכלו להתחתן בישראל כשר לכתחלה. כיצד ממזר שנשא שפחה בנה עבד. ואינו ממזר, דהא רבינן ולדה כמוה. שחררו הולד בן חורין ומותר בישראל. הרי זה עבד וממזר. דכתיב גבי ממזר גם דור עשירי לא יבא לו, הלך אחר פסולו עד עולם, דפסול ממזרות לא יסתלק ממנו לעולם אע"פ שיש בו פסול גדול ממנו כגון פסול עבדות. גמרא. ממזר נושא שפחה לכתחלה קאמרינן. דקרא [ד]כתיב לא יהיה קדש, בבני ישראל כשר מיירי ולא בממזר. או דיעבד קאמר. כלומר אם נמכר בעבד עברי ומסר לו רבו שפחה כנענית, וכתיב האשה וילדיה תהיה לאדוניה. אבל אם לא היה נמכר בעבד עברי אסור לישא שפחה, דישראל פסול מיקרי. ואסיקנא דלכתחלה קאמר, שלא הקפידה תורה אלא לשאר הכשרים, אבל לא הפסולים שאין להם טהרה עולמית. וכי (היכי ד)תנן ממזר ונתיני מותרים זה בזה, לאו דוקא נקיט נתיני, שהם בני מצות ככל ישראל גמור דתפסי בהו קידושין, אלא אפילו שפחה שטבלה לשם עבדות, דלא תפסי בהו קידושי כלל (התורה) [מותרת] לממזר, והבנים הולכין אחר האם ונקראים עבדים וכשיתן להם גט חירות הותרו לבא בקהל ישראל כדין שאר (גוים) [גרים]. ודוקא ממזר לשפחה. הוא דמטהרין בניו, דנקראים אחר האם. אבל ממזרת לעבד לא. כלומר לא מיטהר מפסלות הממזרות כלל. דעבד אין לו חייס. כי הם כבהמה ואינן נקראין אחר האב אלא אחר האם. דכתיב שבו לכם פה עם החמור, עם הדומה לחמור. הילכך כל פסול הממזרות נשאר בהם כבראשונה.
עשרה יוחסין עלו מבבל. כשעלו בני הגולה. ובגמרא מפורש העלה תנן, שעזרא הכהן העלה אותן הפסולין בעל כרחם, ולא רצה שישאר אחד מן הפסולין בבבל ועשאה כסלת נקייה, לפי שלא נשאר שם אלא משפחה מיוחסת, לפי שפחד שאם ישאר שם אחד מן הפסולין שמא יעלה לעושר ונכסים וכבוד, ויתחתנו עמו הכשרים כי לא יהיה להם מי שייראו ממנו. אבל בארץ [ישראל] שלא יסור משם שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו אין לירא מהם שישא אחד מהם ראש, אלא יכרעו וישפלו אפילו לפני עניים המיוחסים לעולם. חללים. כהנים חללים שנולדו מן הפסולי(ם הכהנים) [כהונה]. חרורי. עבדים שנשתחררו מאדוניהם בגט כשר. ממזרי. שנולדו מחייבי כריתות ומיתות ב"ד. נתיני. מן הגבעונים שנתגיירו לגמרי ונשבעו להם ישראל שלא ימיתום. אע"ג דאמרה תורה לא תחיה כל נשמה. אך נתנום חוטבי עצים ושואבי מים לכל העדה. ותפסי בהו קידושין כשאר בנות ישראל. שתוקי. מפ' ואזיל במשנה, כשקורא אבא אמו משתקתו, כלומר שנולד מפנויה שזנתה ומכיר אמו ואינו מכיר את אביו. ואפשר שנולד מאחיה או מאביה או ממזר או נתין או עבד. אסופי. שאינו מכיר לא אביו ולא אמו. כלומר שנולד מאשת איש שזנתה ותכף שנולד לא יכלה עוד הצפינו והיא השליכה אותו בשוק כדי שלא יודע לשום אדם. וקרוב הוא לודאי ממזר, אלא שיש לתלות אותו שהשליכתו אמו מחמת רעבון. לוי וישראל גרי וחללי מותרין לבוא זה בזה. אבל כהני בחללי גרי וחרורי אסורי. גרי וחרורי [ממזרי] ונתיני שתוקי ואסופי. דקהל גרים לא איקרי קהל, הילכך מותר בממזרת. אבל לוי וישראל בממזרי לא. ושתוקי ואסופי ממזרים הם ומותרים להתערב, כדאמרינן בגמרא [ע"ג ע"א] בקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ספק יבא. היה קורא לשתוקי בדוקי. מפרש בגמרא [ע"ד ע"א] שבודקין את אמו, ואם אמרה לכשר נבעלתי נאמנת. ואליבא דת"ק אינה נאמנת. ובפלוגתא דר"ג ורבי יהושע פליגי בכתובות [י"ג ע"א]. ואבא שאול עדיפא מר"ג, דאילו ר"ג לא הוה מכשר בה אלא ברוב כשרים אצלה כגון פנויה ורוב העיר משיאין לכהונה. אבל היכא דרוב פסולין אצלה, כגון ארוסה והיא אומרת מן הארוס נתעברתי, לא מהימנינן לה. ואליבא דאבא שאול מהימנינן לה. והלכתא כותיה.
<h2>דף ע.</h2>
גמרא. כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו. כלומר שיש בה פסלות או ספק פסלות. הלכה כר' יוסי. דמשפחה שנטמעה נטמעה. גר נושא ממזרת. דקהל גרים לא איקרי קהל. והולד ממזר. דכתיב לו הלך אחר פסולו. ור' יהודה סבר דקהל גרים (לא) איקרי קהל. מותרין בכהנת. דלא הוזהרו הכשרות לינשא לפסולין. כלומר הכשרות לכהונה, כגון בנות אהרן לא הוזהרו מלהנשא לפסולי כהונה, כגון חלל, גר, משוחרר, אע"פ שהכהנים הוזהרו מלישא בנותיהן. אבל בנות אהרן לא הוזהרו מלינשאם, דדוקא כתיב בני אהרן ולא בנות אהרן, בין לענין טומאה בין לשאר מצות הנאמרות באותה פרשה. אסור לעשות מלאכה בפני שלשה. שגנאי הוא ושפלות לקהל שכפופין לזה שאין לו מי יעשה מלאכתו.
<h2>דף ע:</h2>
אין שואלין בשלום אשה כלל. שמתוך שאלת שלום יבאו לידי חבה. ואפילו ע"י שליח. שאינה מתכבדת כ"כ, אפילו הכי אסור שמרגיל דעתה למשוך אצלו.
<h2>דף עא:</h2>
מיוחסותא דבבל שתיקותא. כלומר שמתוך שהם שתקנים וסובלין את המכעיס אותן הוחזקו במיוחסין. אי נמי לבדוק בכל אלו אינו צריך לבדוק ולחקור בעדים אלא השתיקה ויבדוק בשתקנים.
<h2>דף עד.</h2>
מתניתין. כל האסורין לבא בקהל מותרין לבא זה בזה. כגון ממזרי בשתוקי, ואע"פ שזה ודאי וזה ספק, דאיכא למיתלי שזה כשר, ואפילו הכי שרי (וכו' כשר) [בקהל ודאי] הוא דלא יבא. ובגמרא פריך הא תנא ליה רישא. ור' יהודה אוסר. דבקהל ספק נמי לא יבא. ודאן בודאן מותר. כגון ממזרי ונתיני, לא קהל נינהו. ספקן בודאן. כגון שתוקי ואסופי בממזרת ונתינה אסור, דשמא קהל הם שתוקי ואסופי, [שתוקי] דשמא נבעלה לכשר לה, ואסופי בשנת רעבון הושלך. ספקן בספקן. שתוקי בשתוקית, אסופי באסופית, אסופי בשתוקית, אסורים. דשמא זה כשר וזה פסול. וכותים. מפרש בגמרא מאי ספקייהו. ומפרש ממזר מחייבי כריתות ומאשת איש נתערבו בהם. ובגמרא פריך מאי איכא בין ר' יהודה ובין ר' אליעזר. ומתרץ דמתניתין דכל האסורין לבא בקהל כהונה קאמר, כל שכהן אסור לישא בתו, ומאי ניהו גר שנשא גיורת, וכראב"י דאמר עד שתהא אמו מישראל, מותרים לבא זה בזה, דקהל גרים לא איקרי קהל. ר' יהודה אוסר דקהל גרים איקרי קהל. ובפנים אחרים רבים מתרץ ליה.
<h2>דף עו.</h2>
הנושא אשה כהנת. דוקא נקט, כדקתני סיפא לויה וישראלית מוסיף עליהן עוד אחת. ארבע אמהות, שהן ח'. בודקין בדורות' ארבע אמהות, שתים מצד האב ושתים מצד האם, שהן ח', כל אחת מהן אמה עמה, דהיינו אמה ואם אמה. בודקין, שלא היה ממזרות או אחת מן הפסולות לבא בקהל, ואמה של אשה זו שהוא נושא ואם אמה ואם אבי אביה ואמה של אם אבי אמה, הרי אלו ארבעה דורות. וכמו כן בדורות מצד האב של אשה זו שהוא נושא. לויים וישראלים מוסיפין עליהן עוד אחת. כלומר אם אחת על כל זווג וזווג. כגון אם אמה ואם אם אמה. ובגמרא פריך אמאי לא בדקי נמי בגברי. כלומר אמאי לא קתני ארבעה אבות שהיו בודקין אביה ואבי אביה שלא יהיו ממזרים ופסולים. ומתרץ דרך אנשים כשמתקוטטין זה עם זה מבזין עצמן בפסול משפחה, הילכך אם היה פסלות בהם היה נודע, וכיון שלא נודע ולא נשמע ליכא למיחש בהן מידי. אבל נשים כשמתגרות זו עם זו אין מבזות עצמן אלא בעריות, ביום פלוני זנת, ולא בפסול משפחות, הילכך אפשר דאיכא בהו פסלות ולא נשמע עד היום. אין בודקין מן המזבח ולמעלה. אם הוא כהן אבי אמה ויכול להביא ראיה שעבד עבודה במקדש. או מן הדוכן ולמעלה. אם הוא לוי ואומר שהיה במקדש. או מן הסנהדרין. שהיו מן השבעים זקנים שהוא ב"ד הגדול או מב"ד של כ"ג, שוב א"צ בדיקה, לפי שקודם שעבד אחת מכל אלו בדקוהו ב"ד. דאפילו בב"ד [של כ"ג] לא ממנינן ליה אא"כ הוא בלא מום ודופי, דכתיב כולך יפה רעיתי ומום אין בך. למי שהוחזקו אבותיו משוטרי הרבים. מפ' בגמרא מאי טעמא, כיון דמינצו בהדי איניש דאמר מר ממשכנין על הצדקה ואפילו בערב שבת, ואם איתא דאיכא מילתא דפסלותא בהו אית להו קלא. אף מי שהיה חתום בערכי ישנה. מאי טעמא, דייקי ומנסבי. אף מי שהיה מוכתב. מפ' בגמרא בחיילות בית דוד. וטעמא מאי, כדי שתהא זכותן וזכות אבותם מסייעתן לנצח במלחמה.
<h2>דף עז.</h2>
מתניתין. בת חלל זכר פסולה מן הכהונה לעולם. כלומר אם ילדה זכרים, זכר אחר זכר, בת אחרון פסולה לינשא לכהן אפילו לאחר עשרה דורות. ישראל שנשא חללה בתו כשרה לכהונה. דכתיב למשפחותם לבית אבותם. חלל שנשא בת ישראל. דבתר האב אזלינן, (כיון) [אע"ג] דלא נולדה בעבירה. אבל (קודם) [כהן] שנשא חללה כיון ד(לא) נולד הולד בעבירה הוי חלל. ובגמרא פריך הא תנא ליה רישא בת גר זכר, אפילו מישראלית כבת חלל זכר. ר' אליעזר בן יעקב. סבר כיון דאיכא חד צד מישראל בתו כשרה. אבל גר שנשא גיורת, דליכא בהו כלל מישראל, בתו פסולה לכהונה. ולא תימא דוקא בדור ראשון ושני כדין מצרי, אלא אפי' בדור עשירי כדין ממזר ועמון ומואב, עד שתהא אמו מישראל. (אבל) [אף] גר שנשא גיורת. כיון דליכא בהו ביאה בעבירה וראויין לבא בקהל ישראל, בתו כשרה לכהונה. והלכה כר' יוסי, אלא שנהגו הכהנים סלסול ושבח בעצמן וקבלו עליהם לפסוק כר' אליעזר בן יעקב [עד דאיכא] בהם צד ישראל.
גמרא. איזו היא חללה וכו' אילימא פסולה לו. ואפילו הוא ישראל אם ביאתו בעבירה שאינה של ממזרות, הוי הנולד חלל. והרי מחזיר גרושתו. משנשאת לאחר, דפסולה לו דכתיב לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה. ובניה כשרים. כלומר בתה כשרה לכהונה אם ישראל הוא. דכתיב כי תועבה היא [היא] תועבה ואין בניה בעונשי עבירה ואין בניה נענשין. והרי אלמנה. כלומר לכ"ג וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט שמתחללת מביאתן. הכי קאמר איזו היא חללה המוזכרת בתורה. שעיקרה ממשמעות המקרא שכתב חללה לא יקחו. ואין צריך לפרש מדברי סופרים כלל. כלומר דממקרא נפקא להביא כל שנולדה מאיסור כהונה, דסתם חלל הוי הנולד מפסולי כהונה, דכתיב ולא יחלל זרעו. אבל היא עצמה שמתחללת מביאת הכהן הגדול נפקא לן מפי דברי סופרים שדקדקו בלשון המקרא ועשו להם אסמכתא למה שקבלו מפי הלכה למשה מסיני.
<h2>דף עז:</h2>
ישראל שבא על אחותו, זונה ודאי משוי לה. פשיטא דודאי משוה לה זונה, דהא נבעלת בעילת פסול לה, והילכך אסורה לכהן משום זונה. אלא הא איבעי לי, חללה אי משוי לה, ללקות עליה כהן משום חללה או לא. לכהן גדול מיבעיא. שהרי מהדיוטו נאסרה עליו. כשם שחלוקה גרושה מזונה וחללה. האמורה אצל כהן הדיוט, שיחד לה לאו בפני עצמה דכתיב ואשה גרושה מאישה לא יקחו. אם היתה זונה וחללה וגרושה הוא לוקה עליה אף משום גרושה. כך אלמנה חלוקה מגרושה וחללה [זונה] לכהן גדול. אע"פ שנאמרו כולן בלאו אחד. חללה. כלומר חללה למה נאמרה, הרי אסורה להדיוט. אלא בא ללמדך שאין חללה אלא מאיסור כהונה, דהאי דכתביה להכי כתביה לומר לך שתלמוד מן הסדר האמור חללה אחר אלמנה וגרושה, שהן אסורות לכהנים. ולא כתבה אחר זונה, שמצינו שם זנות שפוסל בישראל, דהיינו אשת איש שזינתה ברצון, לומר לך שאין נקראת חללה אלא מביאת פסול כהונה לבדה, ולא מביאת איסור הנוהג אף בישראל. ונאמר להלן. בכהן הדיוט. מה כאן. בכהן גדול זרעו חולין, דכתיב לא יחלל זרעו. הילכך. כיון דאין חללה אלא מאיסור כהונה. כהן. הבא על אחותו, בין כהן גדול בין כהן הדיוט, בביאה ראשונה עשאה זונה ללקות כהן הבא עליה משום זונה, שהרי נבעלה בעילת זנות מאיסור לה.
<h2>דף עח.</h2>
חללה לא משוי לה. ואין כהן שני הבא עליה לוקה משום חללה. חזר ובא עליה. או הוא או אחר. עשאה חללה. שהרי אסורה לו משום זונה, שאין נוהג אלא בכהונה.
<h2>דף עח:</h2>
סלסול בעצמן. לשון שבח וגדולה, דכתיב סולו לרוכב, סלסליה ותרוממך.
מתניתין. האומר בני זה ממזר הוא. כלומר שנולד מחייבי כריתות ומיתות ב"ד. אינו נאמן. דאדם קרוב אצל בנו ואינו כשר להעיד עליו, וכל שכן שאין משים עצמו רשע. ואפילו שניהם מודים. האב והאם אומרים על עובר שבמעיה ממזר הוא, אין נאמנין. אע"פ שהאם בקיאה בדבר אינה כשרה להעיד עליו. ר' יהודה אומר נאמן. אפילו האב, וכל שכן שניהם. אבל באם לחודה אפילו ר' יהודה מודה שאינה נאמנת על בנה, דגזירת הכתוב באב דכתיב יכיר יכירנו לאחרים. שאם אמר על הקטן שהוא בכור ונמצא שפוסל הגדול ממנו מאליו, נאמן לתת [לו] פי שנים אפילו בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס, שאינו יכול לדבר ולחלק באותו הזמן, אפילו הכי אהני ליה עדותו. אבל בנכסים שנפלו לו לאחר מיתה לא מהניא ליה דיבוריה, דאין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק, דכתיב בכל אשר ימצא לו. אבל בחלק פשיטות מהניא ליה דבוריה אף לאחר מיתה.
[לשון הרי"ף מיבמות מ"ז ע"א] גמרא. נתגיירתי ביני לבין עצמי. וקמ"ל דגר צריך ג' דמשפט כתיב ביה. נאמן אתה לפסול את עצמך. שאסור אתה לבא בקהל עד שתטיף דם ברית ותטבול בפני ג' שהרי הודית, והודאת פיו כמאה עדים דמי. ואי אתה נאמן על בניך. דפלגינן דבורא, דמהימנינן ליה לגבי דידיה ולא לגבי בניו. נאמן אדם לומר זה בכורי. כלומר אם [יש לו] בנים רבים ויאמר על הקטן שבכולן זהו בני הבכור, ומכלל דבריו נראה שהאחרים הגדולים מזה נולדו מאיש אחר והם ממזרים. וכשם שזכתה לו תורה להיות נאמן לגבי בכורה נאמן לפסול הראשון ממילא. כך נאמן. כלומר אפילו יבא ויעיד בכונה לפסול בניו ולעשותן חללים נאמן. לדבריך גוי אתה. דגר צריך שלשה ואפילו דיעבד, לא מהימני ואין עדות לגוי. הילכך אין אתה נאמן לפסול בניך. וה"מ אבנו. שאין בנים לבניו היום. אבל אבן בנו. כלומר שיש בנים (לבן בנו) [לבנו], היום אפילו אבנו לא מהימן. דאי נאמינהו על הבן ממילא יהיו [נפסלין] בני הבן.
מתניתין. מי שנתן רשות לשלוחו וכו' אם (שליח) [שלו] קדמו קידושיו קידושין. דבטל שליח בשליחותיה. אם אינו ידוע שניהם נותנים גט. אם באת להנשא לאחר. וכן האשה שנתנה רשות. בגמרא קאמר וצריכא (גט) וכו'.
<h2>דף עט.</h2>
גמרא. קדשה אביה בדרך. שהיה סבור שהיא נערה ועדיין היא ברשותו. וקדשה היא עצמה בעיר. בו ביום. והרי היא בוגרת. כלומר כשבדקנוה אם יצאתה מרשות האב להיות קדושיה קידושין ומצאנוה בוגרת ובו ביום. רב אמר הרי היא בוגרת לפנינו. ואם קדשה עצמה קידושי' קידושין, ולא של אביה. חוששין לקידושי שניהם. שמא כשקדשה האב נערה היתה וקדמו קידושיו. אימת אי נימא בתוך ששה חדשים שבין נערות לבגרות. דאמרינן אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים, כלומר משהביאה סימני נערות אינה שוהה להיות בוגרת אלא ששה חדשים. ופעמים שהיא ממהרת לבגור וסימניה ניכרין בדדיה, כדתנן בנדה [מ"ז ע"א] פגה בוחל וצמל. פגה, עודה תינוקת. בוחל, אלו ימי נערות. בזו ובזו אביה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה. צמל, כל שבגרה אין לאביה רשות בה. איזו היא סימנים ר' יוסי [הגלילי] אומר משיעלה הקומט תחת הדד, ר' עקיבא אומר משיטו הדדין, בן עזאי אומר משתשחיר הפיטמת, ור' יוסי אומר משיניח ידו על העוקץ ושוקע ושוהה לחזור. בהא היכי אמר רב הרי היא בוגרת לפנינו. הא כל ששה חדשים בחזקת נערה היא עד שנכיר בסימני (נערותה) [בגרותה]. וכי בדקינן לה [בפניא] ואשתכח בוגרת לפנינו מי יימר דבצפרא נמי בוגרת (היא) [הואי], דילמא השתא הוא דבגרה. אלא לאחר ששה חדשים. הא ודאי מששלמו לה ששה חדשים בגרה לה אפילו לא נכיר בסימני הדדין. וכי תימא וכו' לא צריכא דקדיש ביומא דמישלם שיתא. ואבוה קדשה בבוקר והיא בערב, והיום הזה בחזקת שתביא. רב סבר. במאי דמשכחת לה השתא מחזקינן לה מצפרא וקידושי אביה לאו כלום הן. ושמואל סבר דילמא השתא הוא דבגרה. הילכך צריכה גט משניהם. והלכתא כרב באיסורי.
גמרא. בד"א. שא"צ להביא ראיה על הקטנים, היכא דהוו כרוכין אחריה. אבל בשתי נשים צריך להביא ראיה על הבנים, כלומר שיהיו בניה. שאע"פ שהן כרוכין אחריה [אפשר] שאלו הבנים מן השנית שלא באו עדים עדיין עליה, ומתוך שהיתה מגדלת אותן ומהנה אותן בפירות ובשמוש נאה ולא היתה כועסת עמהן, כ"ש שהיתה אמן מכה אותן ומיסרה אותן, הם כרוכים אחריה יותר מאמם. על הגדולים. ואפילו הביא ראיה שהם [בני הבדוקה] מביא ראיה על הקטנים. שאף הם בני הבדוקה אפילו (הכי) כרוכים אחריה כדפרישית.
<h2>דף עט:</h2>
מתניתין. מי שיצא למדינת הים, כלומר שיצא הוא ואשתו. א"צ להביא ראיה לא על האשה, שהיא מיוחסת, שהרי בדקנוה משנשאה. ולא על הבנים. מוקים לה בגמרא בקטנים וכרוכין אחריה, ובחזקת אמן הן וא"צ ליחסן ע"י עדים. מתה ואלו בניה מביא ראיה על הבנים. שהיו בני אותה אשה. וא"צ להביא ראיה על האשה, לפי שכבר בדק אחריה כשנשאה כאן. אשה נשאתי וכו' מביא ראיה על האשה. שהיא מיוחסת. ואינו מביא ראיה על הבנים. שהם כרוכין אחריה. מתה ואלו בניה. כיון שאין שם שום הוכחה מביא ראיה על האשה שהיא מיוחסת ועל הבנים שנולדו מאותה אשה.
<h2>דף פ.</h2>
לא שנו. דסמכינן אכרוכין אחריה. אלא בקדשי הגבול. אם כהן הוא אוכל בקדשים כיון שהביא ראיה על אשה זו שהיא כשרה לכהונה סומכין נמי אבנים שכרוכין אחריה לומר בניה הם ואינן חללין ואוכלין בתרומה. אבל ליוחסין לא סמכינן אכרוכין, כלומר אם יש בהם בנות אין נישאות לכהונה עד שיביאו ראיה שהם בנותיה של זו. מלקין על החזקה. על דבר שאנו מוחזקין בו שהוא כן, ואפילו אין עדות בדבר. וסוקלין ושורפין. אפילו לענין דיני נפשות ליסקל ולישרף זה על זה, כדמפרש ואזיל, הבא על אמו הוא בסקילה והאב על בתו בשריפה. הוחזקה נדה בשכנותיה. שראוה שכנותיה היום מלובשת בגדי נדותה ובא בעלה עליה בו ביום. לוקה עליה משום נדה. אם התרו בו, דחייבי כריתות שלקו נפטרין מידי כרת [מכות כ"ג ע"א]. איש ואשה תינוק ותינוקת שהגדילו בתוך הבית. בחזקת שהיא אשתו ואלו בניהם, ואין אנו מכירין בהם בעדות גמורה. נסקלין זה על זה. אם בא הבן על האשה נסקל משום בא על אמו. ואם בא האיש על התינוקת נשרפת, דבתו בשריפה. ותינוק מורכב על כתפה. והגדילתו בחזקת שהוא בנה.
<h2>דף פ:</h2>
מתניתין. לא יתיחד אדם עם שתי נשים. משום דמחפי אהדדי, דדעתן קלה עליהן. אבל אשה אחת מתיחדת עם שני אנשים. מוקים לה בגמרא בשני אנשים כשרים וצנועים במעשיהן. אבל בפרוצים לא. מעשה היה והוציאוה עשרה במטה. בזמן שאשתו עמו. בבית. מפני שאשתו משמרתו. שלא תהא צרה. ולא תימא ביום הוא ד[מ]כשרינן כשאשתו עמו, אבל בלילה בזמן שדרך בני אדם לישן לא תועיל לו שמירת אשתו. קמ"ל. וישן עמהן (בחנות) [בפונדק] אחד, מפני שאשתו משמרתו ואינה יכולה לישן מפני פחדתה על זה, דאין אשה מתקנאה אלא בירך חברתה [מגילה י"ג ע"א]. מתיחד אדם עם אמו [ועם בתו וישן עמהן] בקרוב בשר. במטה אחת ושניהם ערומים. דכיון (דאינו יודע) [דאינה יודעת] טעם ביאה אינה נוחה להתפתות ויראה מן התשמיש. ואם הגדילו. מפרש בגמרא כשהביאה סימני הנער' אפילו אין לה דעת שתהא בושה. אבל בושה לעמוד ערומה אסור לישן עמה בקירוב בשר אפילו לא הביאה סימנין.
[לשון הרי"ף מע"ז ל"ו ע"ב] גמרא. על היחוד. אפילו לפנויה. ייחוד דגויה. אע"ג דלא שכיח ודוד לא גזר עליו, באו שמאי והלל וגזרו עליו. דאמר מר פתן ושמנן וכו'. כלומר וגזרו על פתן ושמנן משום יינן, שאם אוכל פתן ושמנן איכא למיגזר שמא ישתה מן היין של גוי שהגוי נגע בו. ועל מגע יין משום בנותיהן, כלומר יחוד בנותיהן. אבל על יינן ממש שלהן מן התורה אסור, דכתיב ישתו יין נסיכם. וכן ביאת בנותיהן מן התורה אסור, דכתיב לא תתחתן בם. מעשה היה והוציאוה עשרה במטה. כלומר שהוציאו קול על אשה אחת שנתנו עיניהם בה שכבר מתה, והוציאוה לעין כל אדם במטה שמוליכין בה את המת לבית הקברות, וקלקלו עמה חוץ לעיר, דפרוצין אינן מתביישין זה מזה. וקא גנבי כשורא. קורה גדולה שאי אפשר ליטלה בפחות מעשרה בני אדם ש"מ שאין הפרוצים הרשעים מתביישין זה מזה.
<h2>דף פא.</h2>
מלקין על היחוד. כגון שהיא ממזרת נתינה ושפחה, וכי היכי (כלומר) [כאשר] ידעינן שבא עליה מלקין אותו מן התורה אם התרו בו. כמו כן נמי אם התרו בו שלא יתיחד עמהן ועבר מלקין אותו, דמסתמא כיון שנתיחדו הן הן עידי ייחוד הן הן עדי ביאה. אי נמי מכת מרדות מדרבנן (בלא) [משום] ייחוד דפנויה. ואין אוסרין אותה אם היא ראויה לינשא לכהונה ונתיחד עמה עבד או ממזר או נתין או אחד מכל אלו שפוסלין בביאתן, לא אסרינן לה בהכי. וכ"ש אם נשאה שאין מוציאין אותה מידו. אבל ייחוד דאשת איש אפילו מכת מרדות מדרבנן לא מלקינן ליה, כדי שלא יוציאו לעז על בניה שהם ממזרים. מלקין על לא טובה השמועה. מלקין לאיש המתנהג בקלות ראש עד שהבריות מדברין בו דבה רעה שעובר עבירות, מלקין אותו דכתיב בבני עלי אל בני, כלומר לאו יש בהן. בעלה בעיר אין חוששין משום ייחוד. [אפי'] בלילה, משום דמסתפיא מבעלה ואמרה דילמא השתא אתי השתא אתי. פתח פתוח לרה"ר. מסתפיא דילמא חזו בני [רשות] הרבים העוברים שם.
<h2>דף פא:</h2>
מתיחד אדם עם שתי יבמות. אע"פ שאיש אחד לא יתיחד עם שתי נשים, אבל עם שתי יבמות כשר. שתי אחיות [נשי שני אחין] ששונאות זו את זו כשתי צרות שדואגות שמא תפול לפני בעלה ליבום ותעשה לה צרה. וכן אשה וצרתה ובת חמותה ובת בעלה, כולן שונאות זו את זו, הילכך אין מחפות זו על זו, אם תראה בה דבר מגונה תודיע לכל. על כן כל אחת ואחת שומרת עצמה שלא תכשל בהדבר. היודעת טעם ביאה. וכיון שיודעת ומכרת בדבר תודיע לכל, ואינה מחפה עליה כדי שתבעל גם היא לו ותחפה גם היא עליה, דכיון שאינה מוסרת עצמה לביאה לא תחפה עליה. לא שנו אלא שבושה וכו'. זאת הגרסא לקולא, דמשמע דאפילו משהגדילו אם אינה בושה לעמוד ערומה שרי לישן עם אביה בקירוב בשר, ואם לא הגדילו אפילו בושה לעמוד ערומה שרי. ואנן איפכא קאמרינן לחומרא, ומפורש בפירוש המשנה. וכן האי מילתא דמקדשה היא לקולא, ואינה בספרים כן.
<h2>דף פב.</h2>
מתניתין. לא ילמד רווק סופרים. פנוי בלא אשה, אע"פ שלא נחשדו ישראל על משכב זכור, אפילו הכי יש לחוש משום אמהות הילדים שמוליכות אותם לבית המדרש ומביאות להם פעמים רבות לחם ומים. ושמא תתפתה לו. ודווקא רווק, שמעולם לא נשא אשה, שיצרו מתגבר עליו. אבל אלמן שנשא אשה, מותר ללמד סופרים. וכן לא תלמד אשה סופרים, הכא נמי משום חשד אבות הנערים, שמא (לא) תבעל להם, ופרצה קוראה לגנב. ר' אליעזר וכו'. פליג את"ק דלאו דוקא רווק, דה"ה לכל מי שאין לו אשה עכשיו. לא ירעה רווק בהמה. שמא יתאוה לה. ולא יישנו שני רווקים בטלית אחת. שלא יבאו לידי משכב זכור. וחכמים מתירין. דלא נחשדו ישראל על הזכור ולא על הבהמה. גמרא. אלא רווק משום אימהתא דינוקי. מפורש בפירוש המשנה.
מתניתין. כל שעסקיו עם הנשים. כלומר שמלאכת אומנותו במלאכת הנשים והנשים צריכות לו. לא יתיחד עמהם. ואפילו הרבה נשים ואפילו אשתו עמו, לפי שאינה יכולה לשמרו יומם ולילה תמיד ותדיר, והן לבן גס בו וכולן מחפות עליו. ולא ילמד אדם את בנו [אומנות] בין הנשים. כלומר אפילו יהיה המלמד זכר בא התנא לאסור. גם מפני התינוקות מרגילין עצמן לדבר עם הנשים, כלומר לא ילמד אדם לראובן בנו את בתו לעסוק עמהן ואע"פ שמורא רבן עליהן.
מתניתין. ר' מאיר אומר לעולם ישתדל אדם ללמד את בנו אומנות נקיה וקלה. מפרש בגמרא מעשה מחט. ויתפלל וכו'. כלומר אל יאמר בלבו אין אומנות זו מעשירה. אלא יבקש רחמים ממי שהעושר והנכסים [שלו] שיעשירנו בזה האומנות שהיא נוחה לגופו ואינה משברת גופו ואבריו כשאר רוב אומנות חופרי קרקע וחוטבי עצים ושואבי מים ועושי הלבנים. חמר גמל ספן קדר בעל קרנות, כל אלו אומנות ליסטות [הן] כשהולכין לכרך הם נכנסים ולוקטין עצים מן הכרמים ופירות. ועוד שהם נשכרים לב"א ומעבירין על תנאן. רועים. רועה בהמות שלו שמעבירן לרעותן בשדה אחרים. אבל רועה בהמה של אחרים ליכא למיחש, דאין אדם חוטא ולא לו. חנוני. מלומד באונאה להטיל מים ביין וצרורות בחטים. החמרים רובם רשעים. כדפרשינן ואינן מתפחדין בדרכים מפני שאינן הולכין לדרך רחוקה. הגמלין רובן כשרים. שפורשים למדברות למקום גדודי חיות וליסטים ויראים לנפשם ומשברים לבם למקום. הספנין רובן חסידים. שפורשין למקום סכנה ותמיד הם ברעדה יותר מן הגמלין. טוב שברופאים לגיהנם. לפי שאינו ירא מן החולי ומאכלו מאכל בריאים, ואינו משבר לבו למקום, ופעמים שהורג נפשות, ויש בידו לרפאות העני ואינו מרפאו שאין ידו משגת לתת לו. והכשר של טבחים שותפו של עמלק. כשבא לידו ספק טרפה חס על ממונו ומאכילם לישראל ומסרס הכבשים והעזים והשוורים ועובר על ובארצכם לא תעשו, כדרך שעשה עמלק לישראל שהיה מסרס ומשליך ערלותיהם כלפי מעלה.
מתניתין. ר' נהוראי אומר מניח אני כל אומנות שבעולם. כלומר אפילו אומנות נקיה וקלה. כל אומנות אין להן מתן שכר אלא המצוי להן בשעתן. אבל תורה מתן שכרה בא מאליו לאורך ימים (ואין) [ואף] לחולה ו(ל)זקן שאינו יכול לעסוק בה עכשיו, אוכל [מן הקודמות]. שנאמר עוד ינובון יצמחו לעת שיבתן דשנים ורעננים יהיו. וכן באברהם ואברהם זקן בא בימים וכו' ברך בכל. כלומר בגופו, שלם באבריו. ואע"פ שמצינו ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות ועיני ישראל כבדו מזוקן. כל התורה כולה. מרבוי וישמר משמרתי מצותי חוקותי ותורותי, כל מה שהיו חכמים עתידין לחדש לעשות גדרים וסייגים לתורה.
